האנתרופוסופיה פותחה ברבע הראשון של המאה העשרים ע"י הפילוסוף והמחנך האוסטרי ד"ר רודולף שטיינר. שטיינר טען שכפי שניתן לחקור את העולם החומרי, כך ניתן, ע"י העצמה של כוחות החשיבה והריכוז של האדם לחקור גם עולמות על חושיים. מחקר כזה יכול להביא לתמונה מקיפה של ההתפתחות הרוחנית של האנושות, של הכוחות הנסתרים בטבע, של החיים אחרי המוות ושל חוקי הגורל. פירות המחקר נגישים לכל אדם ויכולים לעמוד למבחן של שיפוטו האישי. את הנדרש כדי שיוכל האדם להפוך להיות חוקר בעצמו מתווה שטיינר במה שנקרא על ידו 'הדרך הרוחנית'.[1]
שטיינר ייחס חשיבות עצומה לזמן. האנושות עוברת התפתחות והאתגרים העומדים בפניה שונים מתקופה לתקופה. הקשב לרוח הזמן הוא קריטי כי תפישות, אופני התנהגות ושיטות פעולה אשר שרתו את האנושות בתקופה מסוימת יכולים להפוך ולהיות חוסמים, בולמים ומטעים בתקופה אחרת. כך הרע הוא: 'הטוב שלא בזמנו'. מתוך נסיונו שלו להאזין לרוח התקופה, הוא פיתח חינוך, רפואה, חקלאות ואמנויות חדשות אשר יכולים לסייע לאנושות במבחנים הקשים של התקופה אשר בה אנו חיים.
שטיינר לא פיתח פסיכותרפיה. בין תלמידיו וממשיכיו היו רופאים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים ומחנכים אשר ניסו לפתח, מתוך הרעיונות המובאים בכתביו גישה לפסיכותרפיה. הנסיונות הללו הם עד היום בשלב הראשוני שלהם. אחד הכוונים אשר צמח החל משנות השמונים של המאה העשרים נקרא ייעוץ ביוגרפי. בארץ קנה הייעוץ הביוגרפי אחיזה חזקה במיוחד, עם עשרות יועצים פעילים, הכשרות וקורסים שונים.
נסיונו של המאמר הזה הוא לשאוב מתוך השפע העצום המופיע בכתביו של רודולף שטיינר נושאים אשר יכולים לשפוך אור על תהליך האינדיבידואציה[2] הנמצא ביסוד המעשה הטיפולי. האנתרופוסופיה יכולה לסייע קודם כל בשאלת ה-'למה' – מה משמעותם של החיים, ומה משמעותם של הקשיים והמשברים שאדם חווה בדרך. ואח"כ לסייע בשאלת ה-'מה'- מהם התהליכים האמצעים והדרכים שיכולים לסייע בטיפול, על כל רבדיו ומורכבויותיו.
האנתרופוסופיה חיה בתנועה מתמדת בין המאקרוקוסמוס למיקרוקוסמוס; ההתרחשוית הקוסמיות הגדולות משתקפות תמיד בגורלו ובהתפתחותו של הפרט. שטיינר מתאר שלושה מצבים שקדמו להתפתחות האדמה כפי שאנו מכירים אותה.[3] הוא מכנה מצבים אלה: 'מצבים פלנטאריים'. במצבים אלה לא היה עדיין קיום מוצק כפי שאנו מכירים היום.
המצב הראשון היה קוסמוס של חום ואחריו בהתאמה עולם של גז ושל נוזל. מצבים אלה מכונים שבתאי קדמון שמש קדמונית וירח קדמון, ומרמזים על ספירת ההתרחשות- אשר מגיעה במקרה הראשון עד לקו התנועה המדומה של שבתאי בשמיים ואח"כ עד לקו התנועה של השמש והירח בהתאמה. לב ההתפתחות של האדם הוא מצב התודעה שלו. בשבתאי קדמון היה האדם בדרגת תודעה המקבילה לדומם של היום, בשמש קדמונית בדרגה המקבילה לצמח של היום ובירח קדמון בזו המקבילה לחיה של ימינו. האלוהות היוצרת בונה את האדם בצלמה ובדמותה ונותנת לו לעבור שלב אחרי שלב, מדרגת תודעה אחת לגבוהה יותר, כאשר העצמאות שלו וכוחות היצירה שלו הולכים ומתעצמים, ובמצבים הפלנטרים הבאים יוכל להפוך בהדרגה לשותף במעשה היצירה.
האדם נושא בתוכו את פירות ההתפתחות הקדומה: הגוף הפיזי המשוכלל והמפותח ביותר שהתפתח כבר בשבתאי קדמון, גוף החיים, המשותף לאדם ולצמח ומאפשר את תהליכי החיים- אשר התפתח בשמש קדמונית וגוף התחושה המשותף לאדם ולחיה ומאפשר תחושה ותנועה והתפתח בירח קדמון. משימתו של האדם על פני האדמה היא לפתח את ה'אני' הנושא של התודעה העצמית וכוחות היצירה של האדם. לפנינו עולם של ברואים, כאשר בכל שלב כל קבוצה נעה שלב בסולם. בעוד שבמצב הפלנטרי הקודם היינו אנו: בני האדם, במצב תודעה המקביל לתודעה של חיות בימינו, היו המלאכים, הדרגה שמעלינו, בשלב האדם. ואילו בעלי החיים, הדרגה שמתחתנו, היו אז בשלב של תודעת צמח. במצב הפלנטארי הבא נהיה אנו,בני האדם, בתודעת מלאכים (תודעה שבה כל גלגולי החיים הקודמים פרושים בפנינו, ואנחנו כבר אזרחים של עולם הרוח), בעלי החיים יעברו את שלב האדם וכן הלאה. האדם של ימנו נמצא בתודעה הקרובה לתודעה של בעלי החיים כאשר הוא חולם, בתודעה דומה לתודעה של הצמח כאשר הוא ישן, ובתודעה הקרובה לתודעה של מינרל כאשר הוא בטרנס.
זוהי תמונה של התהוות מתמדת, תנועה בלתי פוסקת, שבה כל רובד של ההוויה עושה את דרכו למעלה והעליונים מקריבים ומשפיעים מטובם על התחתונים. הכל אחדות אחת של מצבי תודעה משתנים, וכל רובד נושא בתוכו את כל אלה שמתחתיו. מכאן נגזרת השקפת היסוד של שטיינר לגבי האדם. האנושי אינו יכול להיות: ברגע שהוא נח, ברגע שהוא מתבצר, ברגע שהוא נאחז במצב מוגמר- הוא מפסיק להיות אנושי. באנושיותו הוא תמיד בתנועה, תמיד בהתפתחות. החלק האנושי באדם נושא תמיד את עיניו למעלה: אל השלב הבא, נתון בהתמסרות ובקשב לאלה שמעליו, בהכרת תודה למה שקיבל, ובאחריות ובתודה גם לאלה שמתחתיו. מכאן ברור כי פסיכותרפיה אנתרופוסופית אינה יכולה להתכוון לאיזשהו מצב בריא סטטי. כי אם כורכת בריאות בהתפתחות ובהתהוות מתמדת. ישנם שלושה תחומים שלובים אשר החיתוך שלהם מהווה את המרחב של הפסיכותרפיה: המצוקה הנפשית, הכאוס החברתי והדרך הרוחנית.
Venn Diagram
זמננו מתאפיין בכך שהמצוקה הנפשית הולכת וגוברת. מעגלי תמיכה מסורתיים הולכים ומתרופפים והאדם מוצא עצמו בבדידות גוברת והולכת. מצד שני הכאוס החברתי מתגבר אף הוא. היכולת למפגש אמיתי ולעבודת צוות הרמונית הולכת ונחלשת. הקריאה לרוח מצידה הולכת וגוברת ןאנשים זקוקים יותר ויותר למשמעות שנחצבה מתוך מאבק אישי. הפסיכותרפיה האנתרופוסופית חיה במפגש של שלושת המעגלים. לא ניתן לטפל באדם בלי התיחסות לבדידות הקיומית, למצוקה האישית ולמארג היחסים האנושיים בהם הוא נתון, ויותר ויותר זקוקים המטופלים גם לרובד של התפתחות, של משמעות, ושל קשר עם אלוהים כחלק מן הטיפול. במקרה כזה הטיפול אינו משרת את האישי בלבד, אלא משיק לחברתי ולטרנסנדנטי. [4]
השלבים הפלנטרים שהוזכרו קודם מהדהדים בהתפתחותו של הילד. בשבע השנים הראשונות[5] מהדהד מצב התודעה של שבתאי קדמון. זהו השלב של העצמאות הקטנה ביותר, השלב בו הילד מושפע בצורה החזקה ביותר מסביבתו. לכן הדגש בגנים האנתרופוסופיים על חומרים טבעיים, פעולות ביתיות, אוירה חמה שקטה ועוטפת ולמידה מתוך עשיה וחיקוי. בביה"ס היסודי מהדהד שלב הצמח: הקריאה של הילד להרמוניה, ללמידה חוויתית ואמנותית ולפיתוח כוחות הרגש והדמיון. רק בביה"ס התיכון מופיעה הקריאה להבנת העולם, לאינטלקט, לקשר עם העולם ולפעולה בו. כל נסיון להאיץ את התהליך פוגע בהתפתחות השלמה של הילד.[6]
בשלושת הפרקים הראשונים של החיים מתפתחים על פי הטרמינולוגיה האנתרופוסופית : הגוף הפיזי; גוף החיים וגוף התחושה. החלקים הנפשיים אשר מתחילים להתפתח בגיל 21 הם התמרה של החלקים אשר התפתחו בילדות ובנעורים. נפש התחושה היא התמרה של גוף התחושה, הנפש השכלית-רגשית היא התמרה של גוף החיים ונפש התודעה היא התמרה של הגוף הפיזי.[7]
0-7 גוף פיזי 35-42 נפש התודעה
7-14 גוף החיים 28-35 נפש שכלית-רגשית
14-21 גוף התחושה 21-28 נפש התחושה
נפש התחושה
מגיל 21 עד גיל 28 מדברת האנתרופוסופיה על התפתחות של נפש התחושה. נפש התחושה מציבה בפני האדם את האתגר הראשון של האינדיבידואציה. עולה צורך פנימי לבטא יותר ויותר בברור את הקול האישי ולעמוד מול הציפיות שמופנות מבחוץ ע"י הסביבה וע"י ההורים. בבחירת מקצוע למשל יכול לחץ חיצוני להסיט את האדם הצעיר מן הקריאה הפנימית שלו, דבר שיוביל לתשלום של מחיר גבוה בעתיד. האתגר של מציאת הכוון המקצועי בגיל הזה דורש קשב פנימי ונאמנות של האדם לעצמו, אל מול קולות סביבתיים חיצוניים אשר יכולים בקלות להסיט את האדם מדרכו. מציאת הכוון המקצועי דורשת בחינה לא רק של הכישורים אלא גם של הביוגרפיה, השאיפות ונטיות הלב.
זו ההתמודדות הראשונה עם הילדות. הנטיה הראשונה היא ליפות את הילדות, ולצבוע את ההורים בצבעים יפים מאלה המתאימים למציאות. גם כאשר האדם חווה דיסוננס פנימי: כאשר הרגשות שלו מאותתים משהו אחר מאשר מחשבותיו לגבי הבית, הוא מנסה פעמים רבות לפטור זאת כדרמטיזציה מיותרת. הראיה המפוכחת של החולשות של ההורים איננה אפשרית בילדות, היא תוביל להתמוטטות והרס עולמו של הילד. לכן נבחרת האלטרנטיבה של ייפוי ההורים והילדות, במחיר כבד של אשמה והכחשה של חלקים מן האני.
האתגר השני הניצב בפני הגיל הזה – הוא מציאת בן –זוג ובניה של קשר. נקודת המבט האנתרופוסופית היא נקודת המבט של חיים חוזרים. בראשית חייו כאדם בוגר פוגשים הצעיר והצעירה אנשים רבים אשר היו קשורים אליהם בחיים קודמים: כבני זוג, כהורים, כילדים, כחברים וכדומה. הקשר הקרמטי הזה פועל פעמים רבות כמגנט חזק ויוצר משיכה מינית וכמיהה נפשית עזה. המציאות של האדם דורשת מן האדם להפריד בין הקשרים החזקים הללו ולמצוא ביניהם את הקשר אשר באמת מבקש את מימושו בזוגיות. היכולת לאבחנות מן הסוג הזה היא עדיין בחיתוליה- מה שהופך את המשימה של מציאת בן הזוג למשימה קשה. מה שנדרש הוא היכולת לראות איזה קשר מבקש להיות קשר שלם של גוף נפש ורוח, ופותח מרחב להתפתחות הדדית שבו כל צד מסייע למשנהו בדרכו הרוחנית. סיוע כזה הוא מצד אחד חשיפה רבת עוצמה של תבניות ילדות ומצד שני נכונות להתמודד איתן.
האתגר השלישי של האינדיבידואציה בגיל הזה הוא הענין הרוחני. רבים זוכים בשביעון הרביעי להתגלות רוחנית מסוג כלשהו. בימנו- בתוך האווירה האנטי רוחנית אשר עדיין שוררת בעולם המערבי – יכולות חוויות כאלה להוביל לבלבול גדול. מצד אחד נסיון להדחיק ולשכוח אותן ואפילו לתייג אותן כפתלוגיות, ומצד שני כמיהה לחיפוש חוזר ונשנה אחרי חוויות כאלה לפעמים בעזרת סמים, טכסים או סדנאות מסוגים שונים. מה שבאמת נדרש היא האפשרות לנצור בלב את החוויה הרוחנית כמצפן, כזרע עתידי, כחידה אשר תלך ותתפענח מתוך שקידה וסבלנות של העשורים הבאים. נפש התחושה מבטאת את עצמה באידיאליזם, בנסיון נלהב לשנות את העולם. אחד מהכשלונות הכואבים של מערכת החינוך היא העובדה שיש צעירים בשנות העשרים, אשר חושבים רק על עצמם או על התפתחותם המקצועית. בהמשך נראה כי אידיאליזם זה אינו נמשך באופן טבעי אחרי גיל שלושים, ובשלבים מאוחרים יותר אנו נדרשים ליצור אותו בכלים אחרים.
נפש התחושה מהווה התמרה של גוף התחושה אשר התפתח בשנות הנעורים. גוף התחושה הוא הביטוי המתעורר של עולם התשוקות, הדחפים, מצבי הרוח, הסמפטיות והאנטיפטיות. האתגר של נפש התחושה הוא למצוא מרכז פנימי בתוך הסערה, למצוא את הקול האישי, למצוא את הזהות הפנימית, להתחיל להתמודד עם העבר ולהתחיל לסמן כוון לעתיד. נפש התחושה, רבת הניגודים, שואפת הנדודים, דורשת החוויות מפנה את מקומה בגיל 28 לנפש השכלית- רגשית: החוקרת, המעמיקה ובונה את מוקד אישיותו הארצית של האדם. כמובן שאין להתייחס למבנה הגופים ולחלקי הנפש כמו אבני בנין אשר מניחים זו על זו. אלא יותר ככלי נגינה ביצירה משותפת כאשר בכל פרק יש לכלי אחר תפקיד מוביל.
נפש שכלית-רגשית
השביעון החמישי מציג אתגרים חדשים של אינדיבידואציה. בעוד שהשביעון הקודם היווה חזרה על תקופת התרבות המצרית בבלית, אשר היתה עדיין תרבות של התגלות, השביעון החמישי מהווה חזרה על תקופת התרבות היוונית רומית אשר בה הופיעו הזרעים הראשונים של החשיבה הלוגית והפילוסופיה. האדם בשנות השלושים המוקדמות יכול לחוות איך מפציע בו כוח חדש של חשיבה, והאמונה כי ידיעה מושגת ע"י חוויה בלבד מפנה את מקומה לחיפוש מחשבתי. כוח החשיבה החדש מאפשר לשאול שאלות כגון: מה זו מערכת היחסים הזו? לאן היא מובילה? מיהו האדם הניצב מולי? מה אפשר לצפות ממנו? וכן: מהי אהבה? מהם החיים? וכדומה.. מתחזקת את האפשרות לא רק לזרום ולחוות כי אם גם לנווט את החיים. לא רק לפעול מתוך תבניות "טבעיות" אלא להתחיל במסע של בדיקה וחינוך עצמי. מסע שיכול להתפשט גם לבדיקה של האמונות, הדעות והערכים שהאדם גדל איתם.
הכוח החדש של החשיבה טומן בתוכו גם סכנות רבות. התרבות של ימנו מנסה לגייס את החשיבה לעניני היום–יום או להתפלפלויות מסוגים שונים, וקשה למצוא את הדרך לשמור את החשיבה ככוח חי ויוצר אשר מפלס את דרכו לסודות העמוקים של העולם. כוח החשיבה יכול לחבר בחוזקה את האדם למציאות הארצית והיומיומית ולשאלות של פרנסה ובית ולהרחיק אותו מהדרך של התפתחות והגשמה עצמית. אנשים רבים שהיו חדורים בכוחות רוחניים ובשאיפות אידיאליסטיות בשנות העשרים מאבדים זאת בשנות השלושים לחייהם.
הנפש השכלית-רגשית החדשה . יוצרת אתגר של שבע התקשויות שונות, אשר צריך אח"כ להתמודד איתן. התמודדות זו מלווה אותנו החל משנות השלושים ואילך. התעוררות במישור הזה קובעת את איכות הדיאלוג והקשר של האדם, כמו את יכולתו ביצירת קשר זוגי, ויש לה השפעה מכרעת על יכולתו להבנה וחקירה בעולם. אפשר לציין שבעה אתגרים שעומדים בפני החשיבה:
תמונות לכולנו יש נטיה להצמד לתמונות פנימיות. אנו קוכעים מתוך העדפה אישית סוביקטיבית מהלך מסוים של דברים ואז מנסים לדחוס את המציאות לתוכו: למשל אישה המנסה להכנס להריון ומצפה שבעלה ירצה בילד לא פחות ממנה. או גבר אשר לא מוכן לקבל שאשתו דורשת בירורים נפשיים במקום פשוט 'ללכת הלאה'. ההצמדות לתמונות לא מאפשרת לפגוש את האחר, ומהווה מעין מסך אשר מונע מפגש עם המציאות כפי שהיא.
סכמות החשיבה הלא בשלה נאחזת במודלים ובסכמות כמוצאת שלל רב. כמטפלים הסכנה הזו מוחשית במיוחד: האם אנחנו מנסים לדחוף כל מטופל לשלב פסיכוסקסואלי? האם כמטפלים אנתרופוסופים אנחנו נאחזים בחוקיות של הגיל? התרגול הבלתי פוסק של הנסיון לראות את אותן תופעות מנקודות ראות שונות חיוני למטפלים, למורים ובעצם לכל אדם. התנועה הזו מהווה תנאי מוקדם לשחרור ההתקשות השכלית אשר תוכל בעתיד לאפשר לפגוש את הזולת מתוך היחודיות שלו, ולאפשר לרגע היוצר של המפגש בחדר הטיפולים להניב אינטואיציות חדשות אשר יוכלו להפתיע גם את המטפל. בהוראה זוהי האנטיתיזה למורה הממחזר שוב ושוב את עבודתו עד שהוא משעמם כבר את עצמו.
ביקורת בשביל האדם בן זמננו הביקורתיות היא טבע שני. בעוד שזו גישה אשר יכולה להועיל בפיתוח מוצרים טכנולוגיים ובשאר ההיבטים המעשיים של החיים, היא הרסנית ביחסים בין-אישיים. אם נבדוק נראה כי לפחות תשעים אחוז מהביקורת היא מיותרת.[8] בבניה של זוגיות חשוב הלימוד להתרכז בחיובי, בבונה. כאשר שני בני הזוג עוברים תהליך, הם נדרשים לאמנות של ההתרכזות בנבטים הקטנים של השינוי שנובטים אצלם ואצל בן זוגם, במקום להכנע לנטיה הטבעית להתרכז בגושים הגדולים שעדיין לא עברו שינוי. הביקורתיות של האדם כלפי עצמו הופכת גם היא לכוח מצמית, קוצץ כנפיים אשר לא מאפשר התקדמות. התראפיסט נדרש גם הוא לחיות את האני המתהווה של המטופל, להצביע בפניו שוב ושוב על הדרך שעשה ולעמוד מול הביקורת העצמית שלו.
שבטיות הנטיה של הנפש השכלית-רגשית היא ליצור מעגלים של השתייכות המופרדים ע"י קו הפרדה ברור משאר העולם. נטיה זו מובילה לסכנה של שבטיות וכתתיות, ליחס של אנחנו והם. בהקשרים רוחניים מתעצמת הסכנה; נוצר ז'רגון, מערכת מושגים ועולם התיחסות אשר מקשה מאד על ראית האחר ועל קבלה ממקורות רוחניים אחרים. בכל מקום שבו אנו מעדיפים את קול הקבוצה וקול הסמכות המקומית על חיפוש האמת הרחב, מתרחשת התקשות של הנפש השכלית-רגשית. ההתמודדות דורשת יציאה חוזרת ונשנית אל מקורות חוכמה מגוונים, אל גישות רוחניות מנוגדות ואל שפות ומערכות מושגים שונות. דרך זו דורשת אקטיביות נמשכת שבה המחויבות היחידה היא החיפוש אחר האמת, והיא כרוכה בנסיון ליצור שוב ושוב סינתיזות של ניגודים ולראות איפה כל אסכולה מוצאת את מקומה בתוך השלם. המטפל ניצב מול האתגר הזה כאשר הוא פוגש מטופל עם עולם מושגים ושפה אחרים לגמרי משלו.
סמכות לכאורה משוחרר האדם המודרני מכניעה עיוורת לסמכות , אך רק לכאורה. במבט קרוב יותר ימצא כל אחד אזורים של התכופפות בפני סמכות: הסמכות של הרופא, של האקדמיה, של אמצעי התקשורת. הדרך לאינדיבידואציה דורשת חשיפה נמשכת של המקומות הללו, הצבה של סימני שאלה ונכונות לעמוד לבד, ללא הגנה של סמכות ולעיתים נגד דעת הכלל. יחסים עדינים במיוחד נרקמים בטיפול סביב שאלת הסמכות של המטפל. האם מוכן המטפל להודות בטעות? האם הוא יכול להאיר נטיה של המטופל להאדיר אותו שלא לצורך?
מוסרנות מתוך דופק התקופה עולה הדרישה למוסר חדש. המוסר הישן המבוסס על כללים וחוקים מוביל לשיפוטיות- אנו יכולים לחוות את דעתנו על כל מעשה: נכון או לא נכון, מוסרי או לא מוסרי, בלי להכיר את הנפשות הפועלות, את הנסיבות האישיות והתנאים המיוחדים לסיטואציה. גישה זו אשר ניתן לכנות אותה מוסרנות, מובילה להחלת קני המידה האישיים על אנשים אחרים, בצורה אשר פוגעת בהם, מקטינה אותם ואינה מאפשרת דיאלוג. חדר הטיפולים מהווה מעבדה שבה מתורגל המוסר החדש. מוסר אשר דורש התעמקות בסיטואציה החד-פעמית ובאדם האינדיבידואלי הניצב מולנו, כדי לראות מהו הצעד הבא: הנדרש, האפשרי, המוסרי. זהו ויתור על קני מידה כלליים ושיפוט אחיד אשר נוחים לנו כל כך- אל מול קריאה פנימית חדשה להשתקע באחר מתוך חמלה, ולחוות את המתרחש מתוכו ולא מבחוץ. המוסר החדש כרוך במסע של ידיעה עצמית אשר בו מתגלה הרוע בתוכנו: בדמות כפיל או צל שלא ניתן להתעלם ממנו, ודרישה להתמודדות מול פנים שונות ורבדים שלו המופיעים במהלך החיים. שותפות הגורל שלנו עם הזולת בנויה על הידיעה כי לכולנו פוטנציאל לרוע וכי כולנו מתמודדים עם הצל[9]. מתוך שותפות הגורל הזו יכולים להוולד חמלה וסוג חדש של מפגש.
התמחות ההזדהות עם המקצוע יכולה להוביל גם היא להתקשות, לראיה של כל מצב וכל אדם דרך עינים מקצועיות. כך נולד ה'מורה' אשר מדבר לכולם בטון פדגוגי או ה'מפקד' אשר מפקד גם על חבריו וילדיו. גם למטפל אורבת סכנה כזו, האנשים אשר אנו פוגשים מחוץ לחדר הטיפולים לא תמיד רוצים "לדבר על זה " ולא תמיד מעונינים לרדת לשורש הבעיה. לעיתים נדרשת גישה מעשית, כלכלית או פוליטית לסוגיה שעל הפרק.
הנפש השכלית –רגשית היא התמרה של גוף החיים, והשביעון החמישי הוא חזרה על השביעון השני. הנפש הרגשית- שכלית שואפת להרמוניה כפי שגוף החיים שואף אליה, רק בשלב זה במודע. הנפילה היא חיפוש אחרי הרמוניה מדומה, יחסים חיצוניים ונחמדות צבועה. כמו חיפוש אחרי נוחות חומרית וחיי שגרה.
אתגר נוסף אשר עולה לעיתים בשביעון החמישי ולעיתים נחשף מאוחר יותר הוא האתגר של הזוגיות. בניגוד לחברות מסורתיות בהן יש הגדרה ברורה של חלוקת תפקידים בין גבר לאישה, ולעיתים גם הגדרה של הלך הנפש המצופה מכל אחד מן הצדדים בקשר, בחברה מודרנית כל אמות המידה מתערערות ובני הזוג צריכים לעצב את הקשר מתוך דיאלוג שבו אין הדברים נתונים מראש. ההכרח הזה יוצר קשיים גדולים, מספר המתגרשים הולך ועולה והקושי להשאר נשואים מתעצם. יועץ הנישואין צריך להכיר, כסוג של עזרה ראשונה את השלבים בהידרדרות של קונפליקט כדי למנוע הידרדרות כזו בין בני הזוג.
בהסתמך בקוים כלליים על עבודתו של פרידריך גלזל[10] עם ארגונים, אפשר לדבר על שבעה שלבים בהידרדרות של קונפליקט. השלבים הם: התקשות; ויכוח; מעשים; קואליציות; פגיעה; איומים; הרס. הם יכולים להופיע בסדר הזה, בסדר אחר, או בו זמנית.
התקשות מתבטאת בסגירת הלב מול בן הזוג, אובדן היכולת לחוש חמלה ואמפטיה כלפיו והתרכזות בפגיעה האישית. בשלב הויכוח אין נכונות להאזין לצד השני, הרבה פעמים שני הצדדים מדברים ביחד, כאשר הם מתעלמים לגמרי מן הנאמר ע"י בן הזו, תחושת הצדק מתגברת וכל צד מתבצר בעמדותיו. בשלב המעשים יכולת להופיע סנקציות בדמות שתיקה, הסתגרות, הפסקה של יחסי מין וכדומה. שלב זה יכול להיות מלווה בנסיון להשיג עזרה ולבנות קואליציה של בני משפחה וחברים את יצדיקו את האחד אל מול עמדתו של האחר. עם הידרדרות הקונפליקט מתחילות להופיע פגיעות הדדיות. כל צד מכיר את נקודות החולשה של בן זוגו ויכול להשתמש בריבים כהזדמנות לפגוע. אמירות כגון:"אתה בדיוק כמו אבא שלך" או "גרושתך צדקה" יכולת לפגוע פגיעה רגשית קשה. בשלב הזה מאבדים בני הזוג את הראיה של החיובי בשני ואת החיובי בשנים המשותפות. הכל נצבע בשחור והאמירות נוטות להיות יותר בנוסח הכללי: "אתה תמיד" או "את אף פעם".
לעיתים נשמעים בשלב הזה גם איומים בנוסח: "אני אתגרש ממך", "לא תראה את הילדים" וכדומה. בשלב האחרון משתלטת ההרסנות על בני הזוג. הגבולות נפרצים, ואז יכולה להיות אלימות, קללות, ערוב של הילדים בריב, השמצות באזני אחרים, וצעדים שונים הנוטים להפוך את הסכסוך לבלתי הפיך.
תפקידו הראשון של היועץ הוא לקבוע קוים אדומים וכללים להגיינה של ריב כדי למנוע הידרדרות. כללים אלה לכלול איסור על איומים לתקופה מסוימת והסכמה לא לחפש נקודות תורפה כדי לפגוע,לא להשמיץ, לא לערב את הילדים ולעיתים צעדי מניעה כמו לצאת מהבית בשעת כעס כדי להרגע. בהמשך נדרש היועץ לתרגל עם בני הזוג את הראיה של נקודת הראות של האחר, עד לפיתוח הזדהות ואמפטיה עם הצד השני. בתהליך ניתן להעזר בהזכרות בהתחלת הקשר וגילוי מחדש של היסודות החיוביים והאהבה שמתחת לפני השטח, כמו גם חשיפה של תבניות ילדות והשלכות מן העבר שמביא איתו כל אחד מבני הזוג אל תוך הקשר.
חיי הנישואין מציבים במרכזם אתגר של אמון. ללא מחויבות לאמת אין סיכוי לתקשורת, הבנה והרמוניה. אמון נבנה גם מתוך התיחסות לצד המתפתח של בן הזוג. קל, במיוחד במצבים של קושי מתמשך, להתרכז בחולשות הידועות של בן הזוג. קשה הרבה יותר לכוון את המבט לאותם נבטים עדינים המתפתחים כתוצאה מתהליך של שינוי. אי ההכרה בנבטים הללו מצד בן הזוג מדכאת אותם בדיוק כאשר הם זקוקים לטיפוח. מתגלה גם הקושי להודות כי התפתחותו של האחד מהווה איום על בן זוגו. הקושי שונה לעיתים אצל גברים מאשר אצל נשים. לגברים יש נטיה לחיות בידוע, במוגמר, בעבר ולכן שינויים עדינים שעוברים על בת זוגם יכולים להעלם מעיניהם. נשים לעומת זאת נוטות לחיות בתמונת העתיד, בתמונה האידיאלית של בן הזוג, ולכן פעמים רבות תובעות מבן הזוג שלהן לנוע בכוון האידיאל שלהן וחוות אכזבה קשה כאשר הוא לא עומד בדרישה.
יש זוגות שמגיעים לייעוץ זוגי בעקבות בגידה - דבר הדורש התמודדות עם היכולת לסלוח.
כפי שההתכוונות אל הצד המתהווה והמתפתח בבן הזוג נדרשת בזוגיות כך גם הסליחה הנגזרת מן האפשרות לגעת באני הגבוה, הרוחני, החובק כל, ומתוכו לפנות בחמלה אל בן הזוג שנפל. בגידה דורשת ברור עמוק של ההתרחשות, של המניעים ושל מצב היחסים מנקודת ראות של כל אחד מן הצדדים. כדי להביא לאמון מחודש נדרשת סליחה. הסליחה דורשת מאבק איתנים באני הנמוך במקום הפגוע, הנעלב אשר חווה רמיסה של כבודו וערכו העצמי, לקראת הזדהות עם מקום משוחרר וגבוה יותר. הסליחה כורכת בתוכה קפיצה מעל התהום ליצירת אמון מחודש, אם אחד מבני הזוג נשאר בחשדנות בהסתמך על נסיון העבר, הוא חוסם את הדרך להתהוות חדשה בעתיד.
מן הנאמר עד כה אפשר לראות כי האנתרופוסופיה מתיחסת לנישואין כאל דרך רוחנית. על פי האנתרופוסופיה דרך רוחנית מודרנית חייבת להדגיש את הצד החברתי[11]. תפישה שבה התלמיד עושה רק לגאולת נשמתו שלו אינה נחשבת מתאימה לרוח הזמן. אפשר לראות כי כל הרעיונות המהווים מסד להתמודדות חברתית עתידית, אליבא דשטיינר, מוצאים את ביטויים גם בנישואין. כך הופך תא הנישואין העתידי למיקרוקוסמוס של הדרך הרוחנית והאחריות החברתית בו-זמנית, וכל הצלחה של תא כזה מהווה מעין נקודת ציון, בדרך להתמודדות עם אתגרים חברתיים בצוותים, ארגונים וקהילות.
הנישואין מציבים עוד שני אתגרים רוחניים חשובים. הראשון הוא הפגישה עם הכפיל והשני נשיאת הקרמה של האחר. אחד התפקידים המשמעותיים של חיי הנישואין הוא לגרום לנו לפגוש , פעם אחר פעם, את הצד האפל, המוסתר, הקשה והלא נעים שבאישיותנו. בעוד שבהקשרים אחרים אנחנו מצליחים לא פעם להסתיר את ההיבטים הללו, האנטימיות והאינטנסיביות של הנישואין גורמים להם לפרוץ החוצה. כך נדרש כל אדם החי בתוך מערכת זוגית לפגוש את עצמו פנים אל פנים, לעמוד מול המכוער בתוכו , להודות בו, להכיל אותו ולפעול להתמרתו. הנישואין דורשים גם התמודדות קשה עם מרחב החופש של בן הזוג והכרה בכך שהוא אחראי לדרכו האישית. הכרה זו כרוכה בויתור ותחושת חוסר אונים. זהו שיעור עכשוי מרכזי, כי רק התקופה הנוכחית יכולה לשים במרכז את בחופש והאחריות האישית.[12]
האתגר השני הוא נשיאת הקרמה של האחר. כבר בדרכים רוחניות קדומות ברור שכל אדם צריך לשאת את הקרמה האישית שלו; הוא מביא איתו את פירות מעשיו בחיים קודמים והפירות הללו מתבטאים באישיותו, בבחירתו בעם, במשפחה, בכישורים, במגבלות ובמפגשים וארועים בחייו. התיקון הקרמתי מהווה את הציר המרכזי בחייו של כל תלמיד בדרך הרוחנית. החידוש האנתרופוסופי הוא ההפניה לנשיאת הקרמה של האחר כאמפולס עתידי שילך ויגבר באנושות. נשיאה זו פירושה נכונות להכיל את עוולותיו של הזולת ולשאת את פירות מעשיו ומאמציו לתיקון יחד איתו. מטבע הדברים יכול בן הזוג אתו אנחנו חיים להיות פעמים רבות המועמד הראשון למאמץ רוחני מן הסוג הזה.
גם הפן הרגשי של הנפש השכלית-רגשית מציב אתגרים לאדם. האתגר הראשון הוא התמודדות עם סימפטיות ואנטיפטיות. כאשר אנו פוגשים אדם אחר, התגובה הראשונה שלנו היא התעוררות של סימפטיה או אנטיפטיה. ההתעוררות הזו מובילה אותנו מיד לשיפוט: "אדם נחמד", "אדם רע" וכדומה, וזה מצידו יכול להוביל למעשים לטובת או כנגד האדם המדובר. ההתעוררות לבעיתיות בסוג כזה של שיפוט והתנהגות קורית פעמים רבות כאשר אנו נמצאים מהצד הנשפט. הורה למשל יכול להתקומם מאד כאשר בנו או בתו זוכים ליחס אנטיפטי מצד אחד המורים. ביחס לעצמנו אנו מפעילים מנגנוני הגנה חזקים, כדי להצדיק את היחס הזה לזולת כגון: "כולם מתיחסים אליו ככה", "זה ענין אוביקטיבי" וכדומה, כדי לא לעמוד מול האמת הקשה, שבלי קשר למיהו האדם האחר- הסימפטיות והאנטיפטיות שלנו הן ביטוי לסוביקטיביות שלנו, ומעוורות את עיננו ביחס אליו כאדם שלם ורב פנים. ככאלה הן דורשות התמודדות ותיקון כחלק מתהליך האנדיבידואציה.
התיקון מתחיל בהכנסה של הסימפטיות והאנטיפטיות למעין 'כלוב', כאשר אנו מונעים מהן להכתיב שיפוט או התנהגות. רק מתוך אחריות כזאת אנו יכולים להפנות את מבטנו לאותם תבניות וחלקים לא פתורים בעצמנו אשר מניבים את הסימפטיות והאנטיפטיות הללו. הזולת מהדהד לנו אנשים מעברנו או חלקים מעצמנו אשר איננו רוצים לפגוש. בניגוד למה שניתן לחשוב הסימפטיה יוצרת בעיות לא פחות מאחותה- האנטיפטיה. היא יוצרת תדמית שקרית המובילה לציפיות שווא, לאכזבות, ולנסיון לדחוף את האחר לתוך התדמית השקרית שבנינו.
הדיסיפלינה של המטפל הדורשת ממנו ערנות בלתי פוסקת לתהליכים של העברה והעברה נגדית מהווה שדה התחנכות מן המעלה הראשונה להתמודדות הזו. ההתמודדות בחדר הטיפולים מהווה מעין חיל חלוץ לכישורים שאמורים לזרום לתוך החברה בכלל , להפרות את האינטראקציה הבין אישית ולהצעיד אותה צעד קדימה. הנפש הרגשית מבקשת היכרות אינטימית בתוכנו עם כל סוגי הרגשות והאתגרים שכל אחד מהם מביא- דיון מפורט מסוג זה הוא מעבר ליריעה של המאמר הנוכחי.
נפש התודעה
בגיל 35 מתחילה ההתפתחות של נפש התודעה. יש הקבלה בין התקופות ההיסטוריות לבין התפתחות הפרט. התקופה ההיסטורית של נפש התודעה מתחילה במאה ה-15 ותמשך, כמו כל תקופות התרבות כ2000 שנה. התקופה ההיסטורית הנוכחית נמצאת בסימן הדומיננטיות של מדעי הטבע והדגש הגובר והולך על מחקר אמפירי ועל בדיקה של הממצאים אל מול ההתנסות החושית. זוהי תקופה שבה הסמכויות המסורתיות והדתיות איבדו הרבה מכוחן , כוחו של האינדיבידואל עולה ולמולו הרקמות של ההשתייכות הקהילתית והמשפחתית הולכות ונקרעות. האדם בנפש התודעה בודד יותר אשר היה האדם אי –פעם ונקרא יותר ויותר למצוא משאבים פנימיים בהתמודדותו בחיים. זוהי תקופה אשר בה נפגשנו עם שיא של כוחות של רוע על הבמה ההיסטורית ועם סימני שאלה גדולים אשר הרוע הזה מעורר בליבו של כל אדם. ההתמודדות עם עם האתגרים של נפש התודעה במהלך ההתפתחות האישית שונה מהתמודדות עם האתגרים הקודמים בגלל החפיפה בין השלב האישי והשלב ההיסטורי. בעוד שבהתמודדות עם נפש התחושה והנפש השכלית-רגשית יכול האדם, במובן מסוים, להשען על הפירות וההישגים של האנושות מתקופות קודמות, הוא ניצב החל מאמצע החיים ואילך בחיל החלוץ של האנושות כאשר הוא צריך לפלס את דרכו במחוזות לא נודעים. ניתן לומר כי בימנו מתמודד האדם לכל אורך חייו עם האתגרים של נפש התודעה.
ההכרה במשבר אמצע החיים, או בכך שאמצע החיים מהווה תקופה בפני עצמה במהלך חייו של האדם, היא הכרה צעירה ואת שורשיה ניתן למצוא בעבודתו של יונג בתחילת המאה העשרים.[13] הכרה זו הפכה נחלתו של הציבור הרחב רק החל משנות השבעים של המאה הקודמת, בעקבות ספרים כמו 'מעברים' של גייל שיהי.[14] תמונת האדם האנתרופוסופית יכולה לסייע להרחיב את ההבנה של השער שנפתח בתקופה זו בחייו של האדם.
כפי שציינתי מוקדם יותר, כל שלב התפתחות נפשי הוא התמרה של שלב גופני קודם. נפש התודעה היא התמרה של הגוף הפיזי. הגוף הפיזי , כאשר הוא נשאר לנפשו, מנותק מגוף החיים, מגלה את אופיו האמיתי והוא מתפורר וחוזר ליסודותיו. הגוף הפיזי הוא נושא של כוחות המוות, לכן התעוררות של נפש התודעה מפגישה את האדם עם כוחות המוות בתוכו. במרוצת המאה העשרים, היתה זו עבודתה של הפסיכיאטרית השויצרית אליזבט קובלר-רוס אשר הביאה את המוות לתודעה הציבורית. קובלר-רוס הקדישה את מיטב שנותיה לעבודה עם חולים סופניים ובני משפחותיהם. בספרה ראשון: 'לחיות עם המוות'[15] היא מציירת את השלבים שעובר אדם בדרכו למוות: הכחשה,כעס,עמידה על המקח, דכאון והשלמה. אחד החידושים החשובים בעבודתה של קובלר-רוס הוא הטביעה של המושג: מוות קטן.[16] בתקופתנו ניתן לראות כי ההתמודדות עם המוות איננה ארוע חד פעמי בסוף החיים כי אם סדרה חוזרת של התמודדויות שוב ושוב, התמודדיות בהן עובר האדם את אותם שלבים אשר הוא עובר במוות הגדול.
חווית המוות הראשונה קשורה לגוף הפיזי. הגוף נמצא החל מאמצע החיים בעקומה יורדת. המבחן הנפשי הוא האם האדם מזדהה עם העקומה היורדת הזו והולך למסלול של התנוונות, או אולי מנסה לחדש נעוריו כקדם באמצעים מלאכותיים כמו טיפוח הגוף או פרטנרים צעירים, או לחילופין מוצא מקור חדש לכוחותיו, משלים עם הירידה ההדרגתית של הכוחות הגופניים ומוצא יצירתיות חדשה מתוך פעילות רוחנית.
זו הדינמיקה אשר ניתן לכנותה בעקבות שיר של גתה: הדינמיקה של 'מות והיה'[17] הנכונות לוותר אשר מולידה בכל פעם כוחות חדשים. הצורך לוותר פוגש את האדם על כל צעד ושעל; החיים אינם פועלים לפי תוכניותנו: יש לנו ציפיות מבן הזוג, מהילדים, מהעבודה ואילו החיים הולכים לכוון אחר. שוב ושוב אנו ניצבים מול המבחן: האם להאחז בציפיה, להשאר בשליטה, להיות מריר וקורבן או ללמוד את האיכות הפנימית של ההתמסרות, ולהתמסר לגורל, לאלוהים, לכוחות גדולים מאתנו מתוך כניעה והודיה?
שירה מטופלת בשנות ה-50, התלוננה על הרגשת אטימות, סגירות , התקשות, קושי לישון ואובדן היכולת לזכור חלומות. במהלך הטיפול עלתה שאלת היחסים עם אמא שלה: היא ראתה כי היא עדיין מחזיקה בכמיהה עמוקה לזה שאמא שלה תקשיב לה, שהן תוכלנה לשוחח ולהפגש. היא גם מאשימה את עצמה בכך שבמהלך השנים לא ניצלה יותר הזדמנויות להפגש אחת על אחת. מטרתו של הטיפול היתה להגיע לויתור עמוק. כואב, על הכמיהה הזו. לדעת שקשר מן הסוג הזה לא יתממש בגלגול הנוכחי.
באמצע החיים יש פעמים רבות ערעור של חיי הנישואין. שלב החיים הזה יכול להביא איתו התפכחות כואבת וראיה של המגבלות של בן הזוג. התפכחות זו היא סוג של מוות אשר מציב אתגר חדש לבחירה של האדם. בחירה המכירה במציאות ובוחרת בה לא כפשרה בינונית אלא כביטוי לחופש פנימי אשר יכול האדם למצוא במעמקים.
דינה היא בת 40. היא לא מקיימת יחסי-מין עם בעלה יותר מאשר פעם פעמיים בשנה. תארה סלידה עמוקה ממנו:"אני לא יכולה לסבול את המחשבה שהוא אפילו יגע בי". בטיפול התברר שיש לה ביקורת רוחנית קשה עליו. "מעניינים אותו רק דברים חומריים, אם זה היה תלוי בו הילדים היו יושבים כל היום מול הטלויזיה ואוכלים המבורגרים" ואז: "למה לא מגיע לי פרטנר שאני יכולה באמת לדבר איתו? " הטיפול הוביל בסופו של דבר לבחירה חדשה בבן הזוג, לראיה של הצדדים החיוביים שלו: מפרנס, אוהב, דואג, אחראי, אבא מסור, לויתור עמוק על הכמיהה ולנכונות לתת לו מתוך השפע הרותני שפגשה, ובסופו של דבר לחוויה של סימפטיה כלפיו וגם נכונות לקרבה פיזית.
את השלבים של אליזבט קובלר-רוס אנחנו יכולים להתאים לחלקים השונים של ישות האדם כפי שסקרנו אותם עד כה:
הכחשה- גוף פיזי: החשכה של החומר מונעת ראיה.
עמידה על המקח- גוף תחושה: כמו מתבגר אשר נמצא במשא מתן מול סמכות.
כעס- נפש התחושה: הביטוי הנפשי שבא לפני ההבנה.
דיכאון- נפש שכלית-רגשית: חוויה של המציאות הארצית על כל קשייה, עדיין ללא תקווה רוחנית.
השלמה – נפש התודעה
הקריאה של נפש התודעה היא להשלמה עמוקה. השלמה המכירה בכוחות הגורל ומובילה את האדם לסוג של התמסרות דתית, אשר יכולה בסופו של דבר להוביל לאהבת הגורל. הפעילות הפנימית של נפש התודעה מובילה ממוות ללידה מחדש, וכאשר היא נחבטת אל גבולות המוכר, היא מולידה את הצעד לכוון הרוח מתוך עצמה. מתוך ההתמודדות הנפשית עצמה עולים הרגשות הדתיים, לא כתורה נלמדת, לא כמסורת, אלא כהכרח קיומי של הווצרות מחדש.
בנפש התודעה חווה האדם בדידות קיומית, עמוקה. המפגש עם הזולת איננו טבעי, לא בכדי אמר סארטר "הזולת הוא הגיהנום". המפגש עם האחר מגלה גם הוא את טבעה הראשוני של נפש התודעה ונחווה כמוות. ככל שהכוחות הרוחניים של האחר גדולים יותר ככה נחווה המפגש כאיון , כביטול עצמי, כהתפוגגות אל תוך האין[18]. התגובה הראשונה היא להתבצר,לחסום את האחר ולחזור לדעות, למחשבות ולרגשות של עצמנו. כאשר זו הדינמיקה משני הצדדים מפגש לא יכול להתרחש. גם כאן נדרשת נפש התודעה להתמסר, ליפול לתוך התהום, לחוות את חוסר הקיום, להשתקע באחר ומתוך ההשתקעות הזו לגלות את העצמי כל פעם מחדש, עצמי אשר ניזון והופרה מן הזולת, עצמי שמגלה את עצמו ונוצר מן המפגש, עצמי שעלה מן התהום שונה מזה שירד אליה[19]. זהו רובד נוסף של מפגש שיכול להתרחש בחדר הטיפולים בנוסף למפגש הרגשי המתרחש בהעברה והעברה נגדית.
נפש התודעה היא מעין חרב פיפיות. להב אחד מופנה אל תוך הנפש. הורס את הישן, שובר את המוסכמות, קורע כל תבנית, משמיד את כל מושאי ההזדהות העצמית, חותר לאיון עצמי, ואילו הלהב השני חותר אל הרוח, אל הדתי, אל הנשגב, אל מעבר לסף של התודעה החומרית הרגילה. הוא קורא לאינטואיציה, לידיעה חדשה, לבחירה ולחופש. כך הופכת התודעה לאינטואיטיבית יותר, חיה יותר בהבזק היוצר של הרגע ופחות במעגלים של החשיבה המוכרת. היא מאפשרת בחירה ממקום חדש, לא נודע, מפחיד ומפתיע, ויצירתיות מסדר גודל חדש. מיד קמים לה, לנפש התודעה, אויבים חדשים ובראשם הספק והפחד. הספק מנסה לשכנע כי קול המעמקים החדש הוא הזוי, לא רציונלי, לא מציאותי ואי אפשר לסמוך עליו, הוא מנסה לדחוף את האדם חזרה לתבניות המחשבה המוכרות, התפיסות המקובלות והעשיה שאינה פורצת גדר. הספק קשור לפחד: הפחד מן המעמקים, הפחד מהרוח, מאובדן הזהות, הפחד מהאמת המציבה את האדם פנים אל פנים מול עצמו.
נפש התודעה עושה את דרכה מן המוות אל הרוע,[20] החתירה הבלתי מתפשרת לאמת מובילה בראש ובראשונה לידיעה עצמית ומכאן לקוח שמה. היא מובילה את עצמה בהכרח למפגש עם הכפיל, עם הצל, עם החלקים הנסתרים והלא מעובדים של הנפש, עם הרוע הפנימי. בניגוד לתפישה היונגיאנית שבה הקיום האונטולוגי של הצל ושל כלל הארכיטיפים כמייצגים ישויות ממשיות,חיות, נשאר לא ברור, בתפישה האנתרופוסופית מדובר בישות ממשית אשר חיה מעבר למסך התודעה, מעבר לסף של עולם הנפש והרוח.הכרה בממשותו שלהעולם שמעבר לסף אינה מעניקה מרפא לכשעצמה, אך בכוחה להרחיב את כושר הכלתו של האדם במהלך התהליך הטיפולי. האדם בנפש התודעה, האדם המודרני יודע, כי כל הרוע בעולם חי כפוטנציאל בתוך נפשו. האידיאליזם אשר נושא עיניו החוצה- לתיקון עולם,ללא תיקון פנימי, הוא מורשת הנפש השכלית. בעידן החדש אנחנו נדרשים לאידיאליזם אחר, אידיאליזם הדורש יום יום ושעה שעה תיקון עצמי, התבוננות חסרת פניות ברוע האישי על היביטיו המוסווים, על הרציונליזציות שאנו עושים לו ועל הדקויות של הביטוי שלו ביחסים הבן-אישיים. נקודות העוורון הולכות ונגלות, וכל פעם מופיע עוד רובד של רוע, של אנוכיות ושל שקר עצמי במעגלים הקרובים והרחוקים של המפגש ושל העשיה. זהו האידיאליזם הנחוץ כל כך היום לעולם- לא אידיאליזם טבעי של נעורים אלא אידיאליזם בוגר, רווי בחמלה ובחוכמת חיים של אדם היודע כי הרע הוא קודם כל בתוכו- וכי המאבק בעולם הוא הכרחי ומוצדק, אך מתוך ענווה ולא מתוך שנאה.
נפש התודעה מולידה מתוכה מוסר חדש. מוסר אשר נזהר משיפוט מוקדם על פי חוקים, כללים מצוות ונורמות. המוסר החדש תובע מן האדם שיפוט אינדיבידואלי לגבי הזולת ולא שיפוט כללי, הוא ער לכך כי קני המידה שונים מאדם לאדם ונזהר מפני כפיה של תפישות ושל העדפות אישיות על אנשים אחרים. המוסר החדש דורש מאיתנו לצלול לתוך הסיטואציה הייחודית של האחר לפני שאנחנו מגיעים לעמדה ושיפוט, להכיר את הקשיים, המגבלות, הערכים, התפישות, השאיפות והכאבים שלו, ורק אז מתוכו, נוכל לגבש עמדה. כך לראות למשל שבגידה בבן הזוג אשר אין להצדיקה בדרך כלל, יכולה להיות מוצדקת במצב מסוים, ואמירת שקר אשר ככלל היא הרסנית, יכולה להדרש בנסיבות מסוימות. גם במקרה הזה חדר הטיפולים הוא המעבדה שבה כבר כמאה שנה, יש חתירה לאותו מוסר חדש, אשר עושה את צעדיו הראשונים בחברה הכללית. יש כמובן להזהר מן המלכודת הטוענת שאסור למטפל לשפוט ולגבש עמדה כלל. גישה זו יכולה להפוך בקלות להסתתרות צבועה, שבה יש למטפל עמדה אך הוא אינו חושף אותה בפני המטופל. או לחילופין בריחה נוחה מאחריות. המטפל נדרש לא פעם להגיע לשיפוט, אך הוא יגיע לשם באופן הנכון רק על פי המתווה של המוסר החדש, השופט מבפנים, מתוך המטופל, מתוך אמפטיה וחמלה ולא מבחוץ. המטפל יודע אז כי מה שנכון למטופל אחד אינו נכון לאחר וגם מה שנכון בשבילו, המטפל, אינו בהכרח נכון לאיש זולתו. לעיתים ברור גם כי אדם צריך להתנסות בטעות, ברע, כדי לעשות את הצעד הבא. לעיתים צריך אדם לגעת בתחתית, "בברזל המלובן" בשביל לשנות את דרכיו, ושום דיבור אינו יכול להחליף את ההתנסות הזו. דבר זה נגרם מתוך זיקתה של נפש התודעה להתנסות בעולם הפיזי וסלידתה מתיאוריות כלליות.
תהליך האינדיבידואציה מוביל את האדם לפגוש את הפצע בתוכו. הוא מגלה כי מתחת לפני השטח יש תהום, כאב גדול והשתוקקות בלתי פוסקת. הדימוי המתאים לחוויה הזו הוא דימוי מודרני הלקוח מן האסטרופיזיקה. האדם חווה את עצמו כחור שחור, כתהום אינסופית הבולעת כל אור, שמחה ותקווה. נפש התודעה היא התמרה של הגוף הפיזי וזה נושא בתוכו את כל הפצעים העמוקים של השביעון הראשון. לכן נדרשת בתקופתנו יותר ויותר עבודת גוף-נפש, עבודה אשר מאפשרת חשיפה וריפוי של הפצעים המוטבעים בגוף.
מבחינה קיומית חווה האדם בנפש התודעה את עצמו חסר אונים. חוסר האונים יכול להפוך בקלות ליאוש. כאן נדרשת שוב חצית הסף, שוב עולה השאלה הדתית מתוך עצמה, מתוך תהומות הנפש, מתוך ההתמודדות הקיומית עצמה. בנקודת האפס של חוסר האונים יש לאדם אפשרות לחדור מבעד לספק, להגיע למישור של התמסרות ואמונה ולהגיד לעצמו: אכן לבד אינני יכול, אבל אם אשים מבטחי באלוהים אגלה שאני לא לבד, שעזרה נתונה ממקומות לא צפויים, שהבלתי אפשרי יכול לקרות ושריפוי הוא אפשרי. הריפוי מהווה מפגש עם כוחות האהבה והחמלה האינסופיים של הבורא, גם בביטוים הישיר וגם בביטוים העקיף דרך בני אדם אחרים. האהבה נחוית אז ככוח ניסי, מאחה, הזורם בנביעה מלב ואל לב הבריאה.
המפגש עם המוות, הסבל, החור השחור והפצע הפנימי מוביל את האדם לשאלה בדבר הסיבה לכל הסבל שהוא עובר. הראיה האנתרופוסופית מציעה הסתכלות כפולה: אל העבר ואל העתיד, אל הסיבה ואל התכלית. חקירת הסיבה מובילה אל החיים הקודמים; האדם יכול לראות כי התבניות העמוקות של פצעי הילדות הן הטבעה של תבניות מחיים קודמים המבקשות תיקון. ניתן לחלק את החיים באופן גס לצורך ענין זה לשלושה חלקים: מגיל 0 עד 28 - הטבעה קרמטית, כלומר חזרה באינקרנציה הנוכחית על המוטיבים המבקשים תיקון. גיל 28 עד גיל 56 – התמודדות קרמטית, שנים בהן האדם נאבק על תיקון, וגיל 56 עד 84 הזדמנות, במידה והאדם אכן התמודד, לנתינה קרמטית חופשית.[21]
תמונות קרמטיות מלוות היום אנשים רבים. הן עולות במהלך טיפול, עולות בתוך החיים, נשמעות ממתקשרים וכדומה. בטיפול קונוונציונלי פוטרים לפעמים תמונות כאלה כהזיות, או מנסים להפוך אותן למטפורות, דבר אשר יכול לפגוע במטופל. בדומה לתמונות משמעותיות ורבות ערך מן הילדות אשר עולות בטיפול מלוות החוויות רגשיות חזקות, ומובילות לתובנות עמוקות ולפריצות דרך, כך יכולות התמונות הקרמטיות להעמיק את התהליך הזה.תמונות קרמטיות יכולות להיות מוטעות ויכולות לכוון לכוונים לא רצויים וחשוב להתייחס אליהן התייחסות נקייה מסמכות. הגישה שאני אמצתי בטיפול מתייחסת לתמונות הללו כהצעה שיש לבחון אותה לאור תרומתה לחיים. בחינה זו דורשת קודם כל התייחסות לעתיד- האם התמונה מסייעת לאדם למטופל בדרכו להיות אדם טוב יותר, מוסרי יותר, חופשי יותר? נתקלתי באנשים אשר ייחסו לעצמם חיים קודמים כאנשים מפורסמים והתמונה סייעה להם להגברת הגאווה ולהתבצרות בעמדותיהם. במקרים כאלה היתה עמדתי כי לא כדאי להתייחס לתמונה כמשהו אמיתי. לעיתים קרובות יותר התמונות שעולות הן תמונות מורכבות של יחסים אשר מסייעות בתהליך הטיפולי.
זוג שחווה התמודדות לא קלה בחיי הנישואין, תמונת היחסים שלהם היתה כזו שהוא פחד ממנה והיא תמיד הרגישה שהיא צריכה להסתפק במועט. לבעל היתה תמונה שהם היו בעבר קיסרית ובנה יורש העצר. התמונה על היבטיה החיים והחוויתיים סייעה להם בהתמודדות.
אשה אחרת עבדה כמורה ופעם אחרי פעם אחרי פעם היו עמיתיה המורים לוקחים חומרים שהכינה ומשתמשים בהם ללא רשותה. התמונה שלה היתה שהיתה זונה בחיים קודמים. התיקון שלה היה ללמוד לשמור על המרחב שלה ולמנוע מאנשים לקחת ממנה את מה שאינם אמורים לקחת.
ניתן להביא תמונות רבות כאלה. תהליך האינדיבידואציה יוצר הרחבה של ההסתכלות מעבר לאינקרנציה אחת, וידיעה כי בכל גלגול עברנו התמחות מסוימת, התעבות של האישיות, הזדהות עם דפוסי פעולה והסתכלות מסוימת על החיים. פרושה של האינדיבידואציה היא שחרור גובר והולך מן ההתמחויות האלה, מנקודת ההתיחסות המוגדרת והמוגבלת, לקראת חופש גובר והולך, גמישות של תנועה בין אפשרויות נפשיות שונות וחוייה גוברת והולכת של העצמי : העצמי כפוטנציאל מתהווה ויוצר שאינו כבול לנראטיבים מסוימים ולדרכי התיחסות מוכתבות לעולם.
ניתן לקדם את היכולת להגיע לתמונות קרמטיות פנימיות. חלק מן ההכנה קשור ליכולת האמפטית, היכולת להזדהות עמוקה עם אדם אחר, הנסיון "להכנס לעורו" של אדם, מקדמת את האפשרות להזדהות עם עצמנו מחיים קודמים, עצמי שאישיותו שונה לגמרי מזו שלנו. גם הזדהות עם המופעים שלנו בילדות מסייעת בכוון הזה. מן הצד השני אפשר להתמך בחינוך עצמי להזרה, בתרגול האפשרות להסתכל על עצמנו מבחוץ, כפי שמסתכלים על אדם זר. חינוך נפשי עמוק נרכש ע"י התמודדות עם מכות גורל, כאשר אנו מסגלים לעצמנו את היכולת להזדהות עם גורם המכה, כאשר אנחנו לומדים לראות עצמנו,במובן הגבוה, כאלו שזימנו את מכת הגורל וגרמנו לה לקרות כחלק משאיפת ההתפתחות שלנו. החיים עם תמונות גורל יכולים להוביל להתמקדות באותן הזדמנויות, אותם צמתים, בהם אפילו במעשה קטן אנו מצליחים לחרוג מן הכוח הכפייתי העצום של התבניות הפנימיות ולבצע מעשה אשר יש בו מעט יותר חופש.[22]
בנפש התודעה נוצרת דינמיקה חדשה בין האישיות לבין העצמי. עם התחזקות ההזדהות של האדם עם העצמי ההיולי, הלא מוגדר, נושא הפוטנציאל האינסופי, נחלשת ההזדהות עם האישיות על דעותיה, השקפת עולמה, התייחסותה לחיים ודפוסיה הרגשיים. החרב כפולת החודים של נפש התודעה פועלת את פעולתה. כלפי מטה, לכוון האישיות, היא הורסת, משמידה, ותובעת שוב ושוב לוותר על חלקים מן האני הארצי, על תכונות אהובות, על תבניות ישנות, על הרגלים שנתחבבו במהלך השנים, על דפוסים ישנים, ואילו כלפי מעלה היא פורצת דרך אל העצמי, אל אל ההוויה הרוחנית- קוסמית, אל ההתרחבות והשפע האלוהי, אל ידיעה חדשה והוויה שלמה ופועמת. האדם יכול לחוות מעבר מן ההוויה של ירח להוויה של שמש. מן המקום אשר פועל מתוך נזקקות, מתוך חזרה אינסופית על קונפליקטים אשר נעים בנתיב המוכתב של תבניות ישנות להוויה משוחררת, נותנת, נובעת מתוך עצמה ואשר חווה מקור של אור פנימי ושמחה בלתי פוסקת של נתינה.
רודולף שטיינר מדבר על שלושת המחנכים של כוחות הנפש השונים.[23] הכעס מחנך את נפש התחושה: במגע הראשוני, האינטנסיבי, עם העולם בשנות העשרים, יכול האידיאליזם של האדם הצעיר לבוא לידי ביטוי בכעס: כעס מול עוולות, אי צדק, שקר ואטימות. הכעס מוביל להתחנכות אשר לא היתה אפשרית במצב של מגע אנמי, לא מעורב , או אדיש, עם העולם. בתוך הכעס מגלה הצעיר את חוסר האונים שלו ויכול ללמוד, צעד אחר צעד, להפוך את הכעס להבנת העולם והבנת האחר ומגבלותיו. הנפש השכלית-רגשית מתחנכת ע"י השאיפה לאמת. שאיפה הנתקלת שוב ושוב במכשול: "האמת שלי", בהתבצרות בנקודת ראות אחת, בנסיון להשאר באמת של הקבוצה, השבט, או האסכולה שלי. בכל פעם שאדם מצליח לפרוץ את מחסומים האלה ולהתמודד עם הגאווה שלו, נוצרת תשתית של ידיעה עצמית וידיעת האחר, המהווה תנאי למפגש חברתי, להבנה, להסכמה ולהרמוניה.
נפש התודעה מתחנכת ע"י התמסרות דתית, יראת קודש ודבקות, כך היא מביאה לידי ביטוי את טבע הסף שלה, אשר איננו יכול להסתפק בקיום הארצי ושואף בלי הרף למגע עם הטרסנדנטי, הגבוה, השלם והרוחני. הדבקות בנפש התודעה זועקת כל הזמן למגע עם האלוהי, לחוויה רליגיוזית פנימית, עמוקה, שבה יודע האדם כי הוא חי באלוהים ואלוהים חי בו, וכי המשמעות של החיים יחד עם העולם הרגשי החדש, הגבוה, נגזרים מן הקשר הזה עם האלוהים. הקשר עם האלוהים הופך להיות תפילה עמוקה מן הצד האנושי והכרת תודה על ההשראה והחסד הבאים מן הצד האלוהי. התמסרות כזו מאפשרת לראות את האלוהי באדם האחר, במאבקו, בקשייו, בסבלו וגם בנצחונותיו, בשמחתו ובתרומתו הייחודית.
על פי התרשים שמופיע קודם ניתן לראות כי נפש התודעה היא התמרה של הגוף הפיזי. הכוחות של נפש התודעה הם טרנספורמציה של מה שבא לידי ביטוי בילדות המוקדמת. היכולת המופלאה של הילד הקטן להתמסרות, לפליאה, לתמימות, לראית החדש, ולאהבה ללא תנאי יכולות לבוא לידי ביטוי באדם הבוגר כיכולות מודעות שנרכשו מתוך מאבק. משום כך חשוב לשמר את הילדות ולא להאיץ את המעבר לעולם המבוגרים, ע"י גרוי חושי מוגזם ואינטלקטואליזציה מוקדמת. כך יהווה הזכרון של הילדות הד אשר מלווה את האדם בדרכו למצוא מחדש את הילד בתוכו כאדם מבוגר. ברור שהדרך לשם עוברת גם דרך פגישה עם המכאובים, החסכים, והקשיים של הילדות המוקדמת: בשחזור , בחוויה ובריפוי. אך בסופו של דבר זה מוביל מחדש לחוויה של פליאה, תום, התמסרות, אמון ואהבה. זהו שיקוף של דרכה של דרכה של האנושות. אשר עושה את הדרך הכפולה: מן השמים אל האדמה ומן האדמה שוב אל השמיים ממקום חדש, ממקום מודע , עצמאי ויוצר. זוהי הדרך מהמקום הברוא אל המקום הבורא.
ראינו כי מסלול האינדיבידואציה אותו מתווה הפסיכותרפיה האנתרופוסופית עובר דרך שלושת מרכיבי הנפש: נפש התחושה, הנפש השכלית-רגשית ונפש התודעה. נפשות אלה משמיעות את קולן בצורה מרוכזת יחסית בשנות העשרים, השלושים והארבעים של האדם בהתאמה. אך ההתמודדות עם מרכיבי הנפש השונים היא גם מעבר לשאלות של גיל; התמודדות עם איכויות שונות,משימות שונות ואתגרים שונים. בישות האדם יש גם מרכיבים גבוהים יותר, המהווים בנוסף לחלקי הנפש את חלקי הרוח. אלה נעשים נגישים לאדם בשלבים מתקדמים של הדרך הרוחנית. אחרי גיל 42 נפתח הפתח לגעת באיכויות אלה. ניתן לומר כי המסלול של ההתמרה הנפשית הנתונה שעליו דיברנו, מפנה מקומו למסלול של התמרה רוחנית אשר תלויה כולה במאמציו הפנימיים של האדם. סכמטית ניתן לתאר זאת כך.
בגיל 42- 49 יש הזדמנות לחזור בצורה רוחנית על האתגרים של נפש התחושה ולגעת במקורות החוכמה. בגיל 49 – 56 יש אפשרות לחזור על האתגרים של הנפש השכלית-רגשית ולגעת במקור של האהבה, ובגיל 56 – 63 יש אפשרות לחזור בצורה רוחנית על האתגרים של נפש התודעה ולגעת במקורות העוצמה.
ראינו כי במסע מנפש התחושה ועד נפש התודעה האתגרים נעשים פנימיים יותר ורוחניים יותר. עד אשר הם מובילים את האדם לסף עולם הרוח ולאפשרות לתכלול חדש של העצמי כישות שאיננה ארצית בלבד. קולה של התקופה, קריאתו של הזמן, מצביעה לעבר העתיד שבו, יותר ויותר נזדקק לרוח בכל מישורי החיים.
הערות:
[1] ראה:שטיינר רודולף כיצד קונים דעת העולמות העליונים הוצאת מיכאל 1976
[2] את מטרת האנדיבידואציה מגדיר יונג כך: כינונה ופיתוחה של השלמות הפוטנציאלית הראשונית. יונג ק.ג. הפסיכולוגיה של הלא מודע דביר 1987 (עמ.96)
[3] ראה: שטיינר רודולף מדע הנסתר בקוויו העקריים מיקרוקוסמוס 1983
[4] ראה יונג Psychotherapits or the Clergy מתוך Modern Man in Search of Soul Kegan Paul 1941
[5] על החלוקה לתקופות של שבע שנים על פי שטיינר ראה ב- Oniel George &Gisela THE HUMAN LIFE Mercury Press 1990 (עמ.213)
[6] על הילדות ע"פ האנתרופוסופיה ראה :גולדשמידט גלעד עולמה של הילדות הוצאת הרדוף 2008
[7] ראה: Oniel George &Gisela THE HUMAN LIFE Mercury Press 1990. אפשר גם למצוא הקבלה למונחים היהודיים: נפש תחושה=נפש; נפש שכלית- רגשית=רוח; נפשתודעה=נשמה.
[8] על הביקורת ראה: שטיינר רודולף כיצד קונים דעת העולמות העליונים הוצאת מיכאל 1976 (עמ.23)
[9] "each one of us is capable of becoming a Nazi monster" KÜBLER-ROSS ELISABETH ON LIFE AFTER DEATH celestialarts 91 (p.24)
[10] Glasl Friedrich Confronting Conflict Howtorn Press 1997
[11] ראה:סלמאן הארי העולם החברתי כאתר התקדשות הוצאת ורדה שילה
[12] שטיינר מקדיש מקום חשוב לאי החופש ביחסים זוגיים במתזה המסתורין The Soul's Probation תמונות 2 ו3 . נמצא ב Four Mystery Dramas Dteiner Book Centre 1973 - Steiner Rudolf
[13] יונג ק.ג. הפסיכולוגיה של הלא מודע דביר 1987
[14] שיהי גייל מעברים זמורה ביתן מודן 1979
[15] קובלר-רוס אליזבט לחיות עם המוות צ'ריקובר 1969
[16] ראה: Gill Derek Quest The Life of Elisabeth Kübler-Ross Ballantine Books 1982 (p.301)
[17] "אם לא למדת זאת
כיצד למות ולהיות
כי אז היית אך נווד חולף
על פני האדמה הזאת" Goethe Selected Verse Penguin Classics 1986 (p.240)
[18] על אב התופעה של המפגש האנושי ראה:שטיינר רודולף הפולוסופיה של החרות הוצאת תג 1994 (נספח א')
[19] ראה: מיי רולו גילוי ההויה רשפים 1985 (פרק 1)
[20] Steiner Rudolf From Symptom to Reality in Modern History Rudolf Steiner Press 1976 (ch.4,5,)
[21] Steiner Rudolf Karmic Realationships vol. 2 rudolf steiner press 1956 (Lecture XI)
[22] על עבודה עם קרמה ראה:Practising Destiny Temple Lodge 2007 Coenraad van Houten
[23] שטיינר רודולף מטמורפוזות של חיי הנפש כרך א' תלתן 1998