עבודת הקרמה החדשה

אפשר לשמוע היום קולות אשר מדברים על נקודת הסינגולריות המתקרבת, אשר בה מסתיימת ההיסטוריה של האדם ומתחילה ההיסטוריה של מעין אדם-אל אשר מתוך קשר בלתי ניתן להפרדה עם המחשב מגיע לחיי אלמוות, בריאות נצחית ואושר תמידי [1]. מול תפישה זו של העתיד חשוב להציב את תפישתו של שטיינר, התולה את גורל הציביליזציה דווקא ביכולת לפגוש לראשונה את האדם, לפגוש את האדם כישות נצחית אינדיבידואלית אשר עוברת ממהלך חיים אחד למשנהו, ישות רוחית בעלת פוטנציאל אינסופי של יצירה חוכמה ואהבה. אם לא נפגוש זה את זה בצורה כזו, אומר שטיינר, יהיה זה סוף הציביליזציה על פני האדמה.[2]
 
אחת הגישות הפוריות לתלמיד של האנתרופוסופיה היא להציב בפני עצמו, מידי פעם, חידה מתמשכת, אשר הוא יכול לחזור אליה פעם אחר פעם, לעיתים במשך שנים, ולאפשר לחידה כזו לגלות את צפונותיה- צעד אחר צעד, רובד אחרי רובד. הגישה הזו מהווה תמונת נגד לגישה הרווחת בימינו,אשר מטפחת חשיבה מנתחת, אנליטית, מחלקת ואיננה מכירה בפוריות של הכוח המשתהה של החשיבה, זה אשר חי חידות לאורך זמן, מאפשר לחידה לגדול באפלה ולעשות עלים , פרחים ופירות. אמירות רבות של שטיינר מתאימות להצבה כחידה מתמשכת. לצורך המאמר הזה אנחנו יכולים להתבונן באמירתו כי שליחותו האישית היא: קרמה וחיים חוזרים[3]. ואנחנו יכולים לתמוה: מדוע לא הגילוי של מבנה האדם? הדרך הרוחנית? ההיסטוריה של האנושות?
 
כתמיד עולה אצל שטיינר בחוזקה שאלת העיתוי, הזמן שבו הוא פועל - ראשית המאה העשרים - הוא זמן שבו, לדבריו, מתרחש שינוי עצום בתודעה האנושית[4]. שינוי כל כך עמוק אשר משנה את מקומו של האדם בעולם, את חייו הפנימיים ואת קשריו עם האלוהות.[5] הפן של האלוהות שהיה ממונה על הדרכת האנושות: רוחות הצורה, מפנה עצמו לפן אחר: רוחות האישיות. רוחות הצורה הדריכו את האנושות ע"י התגלויות: תמונות קוסמיות גדולות אשר באו מעולם הרוח אל הנביאים, המורים והחוזים, תמונות בעלות צורות וצבעים רבי-הוד, תמונות אשר אותן קיבלו בני האדם כבשורה מוחלטת אשר אין לערער עליה, ועליהם ללכת אחריהן בנאמנות ובשפלות רוח. רוחות הצורה סיימו את תפקידן והלפיד עובר לרוחות האישיות,[6] אלה מתחילות את פעולתן בהכרה שהאדם כבר בנה אישיות משלו, אישיות אינדיבידואלית, אשר לצורך התפתחותה העתידית איננה מבקשת הדרכה מגבוה, כי אם דיאלוג, אישיות אשר מבקשת לפתח תובנות מתוך עצמה, מתוך שיפוטה העצמאי ומתוך הדרך שלה כישות יוצרת בעולם. רוחות האישיות הן גם רוחות הזמן, לכן הופך הקשב לתהפוכותיו העדינות של הזמן ולכוחו היוצר של הרגע, לדרישה מרכזית בדרך הרוחנית של ימינו.
 
רוחות האישיות הן אלה שמפצירות היום באדם להכיר את חייו הקודמים, לעסוק בשאלת הגורל ולהפתח להבנה של הקרמה של חבריו.[7]   העיסוק בקרמה דורש בשלות: רק אדם אשר חוווה את עצמו מעוגן היטב באישיותו ומזוהה עם חייו הארציים, יכול להתחיל בדרך של התרחבות התודעה, אשר תכלול גם חיים קודמים, בלי לערער את תחושת העצמיות וחווית החופש והאחריות שלו. זו הסיבה שבגללה דלתות המחקר הקרמטי נשארו נעולות במשך אלפי שנים וזו הסיבה שבגללה עצם המושג של חיים חוזרים הלך ונעשה זר לאנושות.
 
אפשר לראות את ההבדל העצום בין תפישת הגורל הקודמת לזו של היום בהבדל שבין המחזות היוונים לבין מחזות המסתורין של רודולף שטיינר. בעוד שבראשונים מוצג הגורל ככוח על אנושי, רב עוצמה, שהניסיונות האנושיים מתגמדים לעומתו, וכל נסיון לברוח ממנו נידון לכישלון, במחזות המסתורין של שטיינר משקל הכובד עובר לאדם, וההכרעות האנושיות מכתיבות את מהלכם של האירועים. אנו מתוודעים לחייהם הקודמים של הגיבורים, אך חובות העבר הם הזמנה להתעוררות, הזמנה לפעולה, והצלחותיהם וכישלונותיהם של הגיבורים ביחסיהם ההדדיים מכתיבים את מהלכו של העתיד. האמירה: "הכל צפוי והרשות נתונה" מקבלת את פירושה הראוי, הגורל מתפקד כמעין waze   אוניברסלי, אשר בכל פעם מתכנן מסלול מחדש על פי בחירותיהם של בני האדם. עיצוב הגורל הופך להיות דיאלוג מתמשך בין אלוהים לבין האדם.
 
 
שטיינר אומר כי המשימה של המאה ה21 היא השלמת היצירה של הלב האתרי.[8] הלב האתרי, המתנתק והולך מן הלב הפיזי, תלוי ליצירתו בפעילותו של האדם, ככל שהאדם מעמיק את חשיבתו, מתמודד עם הסתירות של החיים, מתגבר על האמונה העיוורת, ויוצר חשיבה חיה ודינמית, כך הוא משתחרר יותר ויותר מהחשיבה של הראש, מהחשיבה הסכמטית, תבניתית, ובונה כלי חשיבה המתאימים למורכבות הזורמת של החיים. נקודת מפגש חדשה נוצרת בין הרגש והחשיבה. החשיבה המתקרבת אל החיים והרגש הנחלץ מן הסוביקטיביות. כלי החשיבה החדש – חשיבת הלב- הוא זה שיאפשר לחוות את חייו הקודמים ואת תמונות החיים הקודמים של מרעיו.
 
כיצד ניתן להתייחס לקרמה ייחודית מצד אחד ולחוקים הקרמטיים שגילה שטיינר מצד שני? סיפור מילדותו של שטיינר יכול לסייע: בתור ילד נתבקש שטיינר לקנות לחמניות במכולת, מאחר שהיה לו מרק אחד וכל לחמניה עלתה עשרים פפניג, חישב שיקבל חמש לחמניות, להפתעתו קיבל –שש, היה מבצע שבו מי שקנה חמש לחמניות קיבל שישית חינם. הארוע הזה הביא אותו להכרה שחוקים פועלים במערכת מצטלבת, וכאשר חוקים שונים חלים על אותו ארוע, התיחסות לחוק אחד בלבד תוביל למסקנה הלא נכונה. גם במחזות המסתורין מנסים כוחות הנגד לערער את אמונת הגיבורים בתמונות קרמטיות מסוימות משום שבתמונות האלו זוג מסוים מופיע גם בחיים קודמים כשהגבר הוא גבר והאישה היא אישה בניגוד לחוק הקרמטי שניסח שטיינר. את חוקי הקרמה צריך ללמוד כשפה, כאשר השימוש בחוק המתאים נולד מתוך קשב לארוע. חשיבת הלב החדשה אשר מכשירה את היכולות האימגנטיביות והאינספירטיביות, מגדילה בהדרגה את היכולת האינטואיטיבית המאפשרת לחוות מה מספרים חייו של אינדיבידואל מסוים. העיסוק בקרמה מהווה חלק מהמהפכה והקריאה לפיתוח הכישורים העתידיים של האדם. מצד אחד לא ליפול להשענות על תמונות קרמטיות כאילו הן תמונות שאין לערער עליהן או לחשוב אותן, ומצד שני לא לנסות לפענח קרמה בעזרת חוקים מופשטים, אלא ליצור תנועה בין התמונות והחוקים- תנועה שנידונה לפעמים להצלחות ולעיתים לטעויות ויש לשמור אותה כתנועה דיאלוגית מתמשכת, הנתונה להתבוננות מחודשת ולתיקון מתוך ההתבוננות. חוכמת הלב היא חשיבה טבולה באהבה. שטיינר אומר: "דבר שאינני אוהב לא יגלה את מהותו."[9] אין לנו סיכוי להגיע לראית גורלו של הזולת, אם לא נבוא אליו מתוך אהבה ומתוך מחויבות עמוקה לסלק את הסימפטיות והאנטיפטיות שלנו אליו, אשר צובעות את מבטנו ומסיטות אותנו מן האמת.
 
המהפכה של המאה העשרים מגיעה גם לקרמה, הדיאלוג בין האדם לאלוהים מעמיק עוד יותר. גם בתחום הזה במקום חוקים מוחלטים של שכר ועונש,  נוצר דיאלוג בין בני האדם לבין האלוהות. על כך מצביע פרוקופייב בספרו על הסליחה.[10] האדם הסולח מחלץ את עצמו ואת האדם שלו הוא סלח מן המעגל של חטא ועונש. הוא יוצר מרחב שבו הנימה הרכה של החמלה מאפשרת חוקיות חדשה, חוקיות הנובעת מן האהבה ולא מן החוק הישן של 'שן תחת שן ועין תחת עין'. בתוך המרחב החדש מוצא האדם הסולח בתוכו כוחות חדשים של נתינה למען זה אשר פגע בו, מתוך הנגיעה בשורשי הגורל המשותף, בשורש המקשר בין הנשמות. כאשר האדם סולח סליחה מלאה מעומק ליבו, הוא פותח פתח לשפע הנובע ממעין האהבה עצמו. הוא יכול אז לחוות את קשר האהבה שלו לפוגע, הוא יכול לחוות את הברית מלפני הלידה גם כאשר הברית הזו הופרה ונבגדה, ומתוך קשר הברית עולה רצון לסייע לאח שנפל ולאחות שנכשלה. המרחב של הסליחה יכול למשוך לתוכו כוחות אלוהיים של חסד, כוחות אשר יעצבו בהמשך את הגורל המשותף של האנשים ממקום אחר-מקום שבו במקום גמול ועונש יש נתינה ואהבה. גם ביחס לגורל עצמו נדרשת סליחה. הגורל מכביר עלינו מכותיו, ואנחנו צריכים להתמודד עם אסונות, מחלות, תאונות ופרידות בטרם עת. חלק מהחוויה הדתית המודרנית הוא גם התרסה אל מול שמים, אך בסופו של דבר עלינו לעבור את כל שלבי האבל ולהגיע לקבלה של הגורל. התנגדות לגורל היא בסופו של דבר מה שמחליש את האדם יותר מכל. הדיאלוג החדש עם אלוהים מבקש שלושה שלבים: קבלת הגורל, הבנת הגורל, ואהבת הגורל. הוא מבקש לנוע מן ההתרסה אל החוויה כי גם האסונות והקשיים שלנו נובעים מאהבתו של האל. הדיאלוג בין האדם לאלוהים הולך ומעמיק. האדם של ימנו נעשה בודד יותר ויותר [11], האדם הסולח יפגוש את אלוהים המנחם והמחבק בזמנים של קושי ומצוקה.[12]
 
 
כך אנו יכולים לפגוש היום מצבים אשר בו אדם חווה כי בחר להוולד להורה אשר פגע בו בחיים קודמים, כדי לאפשר להורה הזה התמרה, כדי לאפשר להורה למצוא, דרך האחריות שלו לבנו כוחות של אהבה ותמיכה אשר לא היו ביחסיהם בחיים קודמים. בכל בחירה כזו יש כמובן הקרבה וסיכון, כי ההורה יכול להיות נאמן להחלטתו מלפני הלידה, אך יכול גם ליפול לתבנית הפוגעת של היחסים בחיים קודמים ולפגוע שוב: הפעם בתוך מערכת היחסים הקרובה שבין אב לבנו. במחזות המסתורין יש דוגמא כזו ביחסים בין יוהנס, סטראדר ותיאודורה. יוהנס פיתח כוחות של תשוקה אל תיאודורה, אשתו של סטראדר, כוחות אשר גרמו למותה. מעולם הרוח מדברת תיאודורה אל בעלה שנשאר לבד בעולם, ומבקשת ממנו לסייע ליוהנס בדרכו הרוחנית.[13]
 
התופעה המתגברת של מה שנקרא היום ילדי אינדיגו או ילדי כוכב קשורה לכך גם כן.[14] ילדים אלה, אשר פעמים רבות מתקשים למצוא את דרכם בעולם הפיזי ומתמודדים עם קשיי למידה רבים וקושי גדול בהשתלבות במערכת החינוך- לקחו על עצמם דרך ישותם ודרך הקשר שלהם עם הוריהם להעביר להורים את בשורת קיומו של עולם אחר. פעמים רבות מהלכים ילדים אלה בעולם בתחושה שהם קודם כל ישות רוחנית , בוגר ולא ילד, ומתייחסים למבוגרים מתוך החוויה הזו. הם אינם מקבלים סמכות חיצונית וחיים יותר את המהות הפנימית של הדברים. דרך מעשה ההקרבה הזה הם פותחים פתח להורים לפגוש את עצמם, את מוגבלותם ואת נטייתם להעדיף את החומר על הרוח ואת החיצוני על הפנימי.
 
שטיינר מדבר על היכולת לשאת את הקרמה של האחר[15], הוא בונה בהרצאה את תמונת הקהילה של העתיד, אשר נושאת את גורלו של היחיד. היום אנחנו יכולים להתחיל להתאמן על כך בקשרים הזוגיים. הקשר הזוגי נחווה כקשה מאי פעם ומספר הזוגות אשר מסיימים את הקשר גדל בהתמדה. ברובד העמוק ביותר ההבטחה בזוגיות היא ההבטחה לנשיאת הגורל של בן הזוג. במקום לחיות במאבקי הגורל, כל אחד בנפרד, האמירה הפנימית היא: "גורלך גורלי, את אשר אתה מביא עמך מחייך הקודמים - אני אשא איתך, אני אעמיד את עצמי במקום בו חייך, ההתמודדויות שלך והאתגרים הניצבים בפניך- יהפכו להיות גם המשימות והאתגרים שלי. אני אהיה איתך בשבר ובכאב, וביחד נמצא כוחות של תקווה, התחיות והתחדשות." בדרמת החיים של שטיינר עצמו אי אפשר לפסוח על הפרק שבו הוא לוקח על עצמו גורל של אדם אחר[16]. המורה של שטיינר באוניברסיטה- קרל יוליוס שרֶר- מוצג ע"י שטיינר כגילגול חוזר של אפלטון. משימתו בחיים היתה לחקור את עבודתו של גתה במדעי הטבע וכך ליצור את הגשר בין האקדמיה למחקר הרוחי החדש. שרר, הנשמה האפלטונית, לא יכול היה לפעול בתוך האקלים המטריאליסטי של סוף המאה ה-19 ולהגשים את שליחותו וכך החליט שטיינר לעשות זאת במקומו. בשביל שטיינר היתה זו בחירה מכרעת, בחירה אשר אפשרה לו לעמוד מאחורי הספר הפילוסופיה של החרות כאדם אשר לא רק חוקר את החופש, אלא מגשים אותו בצורה הנעלה ביותר בחייו. בניגוד למה שניתן היה לחשוב, כי האמונה בגורל מובילה את האדם לפאטאליזם ופאסיביות, אנו רואים כי תפישת הגורל החדשה פותחת אופקים חדשים של חופש ואחריות.
 
בעבר נראה חוק הקרמה יותר כמו מטוטלת. האדם היה חווה באינקרנציה אחת צד מסוים, למשל היה פעם מלך ובאינקרנציה הבאה עבד כדי ליצור איזון. את הנטיה הזו אנו יכולים למצוא גם היום: אדם שהיה על במות בחיים קודמים - נרתע מכל במה. אדם שהשתמש לרעה בכוחו מפחד מכל עמדה של כוח וכו', אך עם הבשלות הגוברת של האדם נפתחת לראשונה האפשרות להתגבר גם על תנועת המטוטלת. האדם יכול לחיות את שני הקטבים בחייו, זה אשר נובע מכישלונותיו בחיים קודמים, והקוטב הנגדי אשר נובע מן ההתבוננות בין המוות והלידה החדשה, התבוננות אשר יצרה חוויה עמוקה של הכשלון ודחפה אותו לקוטב הנגדי. מתוך החוויה הזו יכול האדם להכיל את שני הקטבים מבלי ליפול לאחד מהם.
 
עלינו  להבדיל בין קרמה של העבר וקרמה של העתיד, קרמה של הירח וקרמה של השמש[17]. בעוד שהירח קשור לכל מה שחרטנו בעולם במעשינו בחיים קודמים, השמש קשורה לפוטנציאל היוצר, השלם והאינסופי שלנו. במסע בין מוות ולידה חדשה, אנחנו משאירים בספירה של הירח את הכפיל שלנו, את הצל ואת כל נטיות האופי השליליות שלנו ועולים לספירה של השמש נקיים. שם כנשמות טהורות אנחנו פוגשים את חברי הקבוצה הקרמטית שלנו וזורעים כל אחד בתוך רעהו את הזרעים להתפתחות ותיקון. זרעים אשר מתעוררים בחיים כאשר אנחנו פוגשים חברים אלה על פני האדמה. אחד המקומות הכואבים ביותר בזמננו הוא הפער בין ההחלטה לפני הלידה לבין הצלחתנו במימוש של ההחלטה הזו. הנוכחות המודעת של הנשמה על פני האדמה היא כל כך חלשה עדיין, שאנו כושלים שוב ושוב במימוש הכוונות השמימיות של ישותנו הגבוהה. במחזות המסתורין של שטיינר מגיע הכישלון לשיאו במחזה הרביעי, כאשר היוזמה להקים נגריה אשר תייצר דמויות מאגדות, מתנפצת על רקע הקרמה הלא פתורה של הגיבורים. כישלון אשר מביא גם למותו בטרם עת של היזם – סטראדר. אך לא צריך להרחיק למחזות כך נראית גם ההיסטוריה של התנועה האנתרופוסופית. מיד אחרי מותו של שטיינר השתלטה הקרמה הישנה על מזכירות החברה והובילה לקונפליקט, ריב, שסע ופיצול- על כך בהמשך.
 
לאדם אשר מתחיל לעסוק בקרמה שלו, עדיף לעסוק קודם בעתיד. השאלה הראשונה צריכה להיות: "איפה אני מבקש תיקון? איפה ההתמודדות שלי? במה אני נאבק בתוכי?" ההתכוונות לעתיד נותנת עוגן בטוח בעיסוק בקרמה ומעטפת שלתוכה יכולה ראיית העבר להכנס. אחת האבחנות שיש ללמוד לעשות בדרך היא בין כמיהה לתיקון לבין כמיהה לעבר. אנשים רבים , למשל, חווים כמיהה חזקה לחיים במינזר, לחיים שקטים של השתקעות רוחנית, אך זו בדרך כלל כמיהה שקשורה לעבר, למשהו שכבר היה - אי האבחנה יכולה להביא לבלבול. למשל: מטופל אשר נרתע מחיי משפחה וחשב שהוא יועד לחיי נזירות, ורק מאוחר יותר הבין שהאתגר האמיתי בחייו הוא להתמודד עם זוגיות, אתגר המציב אותו מול עצמו בצורה כואבת כל כך, שנראית לעיתים בלתי אפשרית. אבל זהו האתגר אשר מוביל אותו באמת למחוזות חדשים ולא מוכרים.
 
כמה חופש יש בחיינו? כמה אפשרות יש לנו באמת לבחור? מטופל שהגיע אלי מרוסק לאחר גירושין, סיפר כיצד בגד באשתו פעם אחר פעם. בכל פעם הבטיח להפסיק לבגוד , אך לא עמד בהבטחתו. אחרי הפעם הרביעית שנתפש בוגד- היא עזבה אותו. הוא הסתכל על הבית שבו גדל,על אביו שבגד תמיד ועל אימו הקרה שהשאירה בתוכו רעב בלתי מסופק לקירבה וחום, ואמר שנראה לו שלא יכול היה לנהוג אחרת. אך במבט נוסף על חייו יכול היה לראות כי בגיל 25, בשהייתו בארה"ב, היתה לו הזדמנות להשתתף בסדנאות גשטאלט. הוא דחה את ההצעה הזו מתוך גאווה ומתוך הרגשה שהוא יכול לטפל בעצמו לבד. היום, חמש עשרה שנה מאוחר יותר, הוא רואה שזו היתה נקודת הבחירה שלו, שבה נכשל ולא קיבל את מה שהוצע לו ע"י אנשים אכפתיים שדאגו לו. התבוננות עדינה בחיים יכולה לגלות את אותם צמתים ואת אותן הזדמנויות שהוחמצו, בהן הקרמה של השמש פתחה לפנינו דלתות חדשות- ע"י מפגש, ע"י משפט שנאמר ולא הקשבנו לו, ע"י הזדמנות חדשה בחיים- ואילו קרמת הירח שלנו התגברה והחמצנו את הרגע.
 
לא מקרי הוא כי באותה שיחה בהאג עם ולטר יוהנס שטיין  שבה אומר שטיינר כי משימתו האמיתית היא לעסוק בקרמה וחיים חוזרים, הוא גם אומר כי הספר היחיד שישאר כבעל משמעות מעבודתו בעוד אלף שנה הוא הפילוסופיה של החרות. שאלת החרות היא השאלה טורדת-המנוחה של האדם המתעורר. בפסיכותרפיה נחשפות התבניות העמוקות שנטבעות באדם בילדותו ומנהלות את חייו מאחורי הקלעים. מטרתה של הפסיכותרפיה, בהגדרות מסוימות, היא לאפשר לאדם חופש גובר והולך. חופש כזה דורש התוודעות למקורות העמוקים של הצל בתוכנו, העמקה לתוך המחוזות הללו מביאה בתחילה למפגש עם רוחות הרפאים של הילדות - אותם חלקים מתוכנו אשר הדחקנו והמַתנו כי לא היה להן מקום, ומאוחר יותר לאותן דמויות מחיים קודמים אשר עומדות מאחורי הארועים של הילדות. כך הופכות החקירה הקרמטית והשאיפה לחירות לבלתי נפרדות זו מזו. ללא חקירה קרמטית איננו יכולים להשתחרר, והשאיפה לחופש היא זו המניעה אותנו ברצון להכיר רבדים יותר ויותר נסתרים בישותנו.
 
עבודת הקרמה החדשה
 
כבר בשנת 1902 ניסה שטיינר לתת תרגילים מעשיים לעבודה עם קרמה וניתקל בהתנגדות עזה של התיאוסופים.[18]. רק בשנת חייו האחרונה, אחרי ייסוד החברה מחדש בכנס חג המולד, נבעה משטיינר החוכמה של גורל וחיים חוזרים בשפע גדול; כמו נפתח סכר ואשד גדול של ידע זרם לעולם. גם פה אנו מוצאים דיאלוג חדש ומהפכני עם עולם הרוח. האיחוד של החברה האנתרופוסופית (החלק הארגוני) עם התנועה האנתרופוסופית (החלק הרוחני), היה אקט של חופש מצידו של שטיינר. הוא אומר כי לא ידע איך יגיב עולם הרוח למעשה חסר תקדים כזה שבו מתקדש מעמיד את עצמו בראש חברה ארצית -מעשית[19]. הוא היה צריך לעשות מעשה של אומץ, ללא בטחון, ללא ידיעה ומתוך אחריות מלאה לתוצאות. התגובה החיובית של עולם הרוח באה בדמות אותו שפע של ידע על גורל וחיים חוזרים.
 
העיסוק בקרמה מעורר התנגדות מאחר שהוא חודר עמוק לתוך ישותו של האדם. שטיינר לא ראה זאת אף פעם כעיסוק תיאורטי, אלא כמחקר קונקרטי המציב בפני כל אדם הכרח כואב לעמוד אל מול עצמו. השרידים הקרמטיים של העבר הם המרכיבים את ישותו של הכפיל ומעמידים מול האדם תמונה כואבת, ממנה היה רוצה לברוח. האתגר העצום בעבודה משותפת היום, נובע  מן החשש  לעורר את אותם שדים מריבצם, שדים אשר מעדיפים להתחפר בחשיכה ולנהל את חיינו משם.[20] אכן יש סכנות בעיסוק בקרמה. סכנה אחת באה לידי ביטוי  כבר בחייו של שטיינר והגיעה לשיא בשימוש שעשה טומברג (תלמיד של שטיינר שעבר לקתוליות) בנושא הקרמה. טומברג נהג להגיד לתלמידיו כי הם אינקרנציות חוזרות של אישים חשובים בהיסטוריה וכך למשוך אותם לצידו.[21]
 
סכנה אחרת היא בשימוש בקרמה כדי ליצור מחויבות של אדם אחר. האמירה: "אתה חייב לי חוב קרמטי" היא פסולה בתכלית. העיסוק בקרמה ברוח הנכונה מוביל את האדם לחוויה של חובותיו הקרמטיים שלו ובשום פנים לא לדרישה קרמטית מאחרים. גם אין מקום לאשמה על מעשים שנעשו בחיים קודמים. התנערות מאחריות בנוסח: "אתה בחרת להוולד אצלי ולכן אין לי אחריות כהורה על מה שקרה בילדותך" הוא שימוש לרעה במושג הקרמה. הבחירה של הזולת אינה מקטינה את אחריותנו שלנו לשגיאותנו. עיסוק נכון בקרמה רק מעצים את חווית האחריות ולא מחליש אותה.
 
מן העבר הנגדי מופיעה הסכנה ההפוכה - הפחד לעסוק בשאלות קרמטיות. הפחד הזה יכול להיות מוצדק באמירה: "נחכה עד שתהיה לנו ראיה רוחית ואז נעסוק בזה", אמירה שאיננה מבינה את קריאתו של הזמן, אשר מבקש מאיתנו לחיות כאזרחים של הסף משני צידיו, ולעמוד מול התמונות העמוקות והישויות הדמוניות שנמצאות מצידו השני של הסף.[22] אמירה זו אינה לוקחת בחשבון את האופי הדיאלוגי של החקירה הקרמטית החדשה שאיננה מתבססת על ידיעה מוחלטת בנוסח הישן, אלא פועלת בדרך של בדיקה ולמידה.
 
בסוף ימיו הציג הציג  שטיינר את הקרמה של האנתרופוסופים עצמם - הוא דיבר על זה שלאנתרופוסופים יש קרמה קשה במיוחד וקושי לעבוד זה עם זה.[23]"לאנתרופוסוף נחוץ לגמרי לדעת שכאנתרופוסוף יהיה לו קשה יותר לחיות את הקרמה שלו מאשר לאנשים אחרים. קודם כל, אלו שמגיעים אל החברה האנתרופוסופית נועדו לחיות קשה יותר את הקארמה מאשר אנשים אחרים. ואם חולפים על פני החיים הקשים האלה, ורוצים לחיות את הקרמה בנוחיות, זה אכן נפרע מאיזשהו צד. חייבים להיות מסוגלים להיות אנתרופוסופים גם כשצריך לחיות את הקרמה; חייבים להיות מסוגלים להתבונן בתשומת לב על ההתנסות הקרמטית, על מנת להיות אנתרופוסוף אמיתי. הרצון לחיות את הקרמה בנוחיות – מוביל בדיוק לכך שזה נפרע ע"י מחלה פיזית, ע"י תאונות וכדומה.[24] " המשימה של האנתרופוסופים היא להביא סדר לקרמה[25]. מבחינת רצון המעמקים של האנתרופוסופים, המתקשה לבוא לידי ביטוי בעולם, הקרמה הקשה היא קריאה לבחינת סודות הגורל המכוונים את חיינו, הכאב הוא הלפיד שבעזרתו רוצה הנפש לפענח את צפונות העבר וכמהה להביא יותר סדר, יותר הרמוניה , יותר מרפא- ליחסים בין בני האדם. כך נועדו האנתרופוסופים להיות חיל חלוץ לפני האנושות המגששת את דרכה באותו כוון באמצעים של הפסיכותרפיה, ודווקא בגלל השליחות הרת הגורל הזו יכול הכאב של הכשלון  להכות בנו בעוצמה.
 
האתגר הראשון שאותו הציב שטיינר למאזינים בהרצאות הללו, היה לזהות לאיזה קבוצה קרמטית הם שייכים: לנשמות הזקנות או לנשמות הצעירות.[26] הנשמות הזקנות הן נשמות שחזרו פעמים רבות לאדמה החל מלמוריה. לנשמות צעירות יש מספר קטן יותר של אינקרנציות. כדי להבין את המאפיינים של נשמות זקנות אפשר להעזר במאפיינים של אדם זקן. הנשמות הזקנות מביאות יותר חוכמה פנימית בהשוואה לחוכמה החיצונית של הצעירים. הן מתחברות פחות לעניני העולם הזה ולטכנולוגיה, מאפיין אותו סוג של הומלסיות בעולם, קושי למצוא את המקום בעולם, לצד רגשות דתיים חזקים ונטייה לחשיבה מופשטת. לנשמות הוותיקות יש מעין עייפות בקשר לחיים, הרגשה שכבר ראו הכול ונטייה יותר לחיי התבוננות מאשר לחיי מעשה. בין האנתרופוסופים הראשונים שהיו עם שטיינר עוד בתקופה התיאוסופית היו רבים שהשתייכו לקבוצה הזו. הנשמות הצעירות שהצטרפו לחברה האנתרופוסופית בעיקר אחרי 1918, מאופיינות בנטיה חזקה הרבה יותר לחיים המעשיים, בענין פחות בעבודה מדיטטבית ובחשיבה פילוסופית, בהרגשת בית במדע ובטכנולוגיה ובהתלהבות לעשיה[27].
 
הפער בין שתי הקבוצות נראה בלתי ניתן לגישור עוד בימיו של שטיינר, עד שהיה שלב שדובר  בו על הקמה של שתי חברות. לאחר מותו של שטיינר עלה הקונפליקט על פני השטח במלוא עוזו. ה'זקנים' אשר התקבצו סביב מריה שטיינר חשבו שיש לעצור את הפעילות בעולם ולהתרכז בהוצאת כתביו של רודולף שטיינר, מתוך תפישה שללא עבודתו של חוקר הרוח לא ניתן לפעול פעולה רוחנית בעולם. ה'צעירים' בהנהגתה של איטה וגמן חשבו שיש להמשיך במלוא התנופה, בעבודת הכיתה, בכתיבה איזוטרית ובהפצת האנתרופוסופיה בעולם. ב1930 ארגנו הצעירים מחנה של עשרה ימים לאלף איש בסטקנברג, לשמוע, לחקור ולחוות אנתרופוסופיה. כל הפעילות הזו זכתה לביקורת קטלנית מצד ה'זקנים' אשר ראו בה פעילות שטחית שאינה עושה צדק עם העומק שהאנתרופוסופיה דורשת. מן הצד השני לא זכתה הפעילות של ה'זקנים' להערכה ע"י הצעירים.
 
אלברט סטפן, אשר היה יו"ר החברה האנתרופוסופית אחרי שטיינר, חבר למתנגדים של איטה וגמן וטבע את המושג "אנתרופוסופיה נכונה,"[28] עם הדגש על הרמה האמנותית של הכתיבה האנתרופוסופית. ב1935 הוביל הקונפליקט להוצאתם של איטה וגמן ואליזבט ורדה מהנהלת החברה האנתרופוסופית, ולפרישה של החברה האנגלית והחברה ההולנדית מהחברה האנתרופוסופית הכללית. בדיוק באותו זמן בו נאסרה הפעילות האנתרופוסופית בגרמניה ע"י המשטר הנאצי. (שטיינר התייחס גם לנשמות שאינן שייכות באופן מובהק לאחת משתי הקבוצות, נשמות 'ביניים' , אשר מהן צמחו האויבים הגדולים של האנתרופוסופיה מתוך החברה עצמה.) זהו אחד ההיבטים של הטרגדיה של החברה האנתרופוסופית במאה ה20 , הכשלון לזהות את ההשתייכות הקרמטית האישית הביא לכשלון לזהות את תרומתו הייחודית של הזרם האחר. וכך בקונפליקטים מצד אחד והתעלמות מצד שני,  ירד לטימיון חלק גדול מן הפוטנציאל היוצר של האנתרופוסופיה במאה ה-20 . מי אשר ינסה לבחון לעמוק את מצבה של האנתרופוסופיה היום, בארץ ובעולם, יוכל למצוא קוים דומים.
 
הזרם אשר לקח על עצמו לעסוק בקרמה באופן קונקרטי היה הזרם של הצעירים. החשיבות של התמודדות עם הקרמה מוצגת לפנינו בעבודה המשותפת של שטיינר ואיטה וגמן. שטיינר אומר ב1924, באחת ההרצאות האחרונות בחייו, כי האפשרות לעבודה המשותפת שלהם היא תוצאה של התמודדות עם הקרמה.[29]  הדרך הרוחנית של אנשי המעשה, אשר צריכים ללמוד להגיע לאינטואיציה הנכונה ברגע האמת נשענת על היכולת לפיד-בק ולשיתוף פעולה, אשר נובעת מעיבוד של העבר הקרמטי המשותף. בעתיד, אומר שטיינר, לא ניתן יהיה כלל לפעול על פני האדמה בלי לשאת את המחשבה על האחר כישות רוחית. כבר בימיו של שטיינר עסקו הצעירים ההולנדיים בהנחיתו של זלימנס ואן אמיכהובן בנסיון קבוצתי לחקור את הקרמה של המשתתפים. הזרם ההולנדי ממשיך בעבודתו של ליבכוד, אשר ייסד את עבודת הביוגרפיה ובעבודתו של קון ואן האוטן אשר בנה את הקבוצות של 'למידת הגורל'. התרומה הגדולה של קון ואן האוטן היתה חילוץ העיסוק בקרמה מהספירה של ההתגלות והעברתו לתחום של עבודה קבוצתית חופשית.[30] ואן האוטן בנה מתודולוגיה של עבודה קבוצתית שבה המחקר הקרמטי מתרחש בספירה חופשית מתוך נאמנות לעקרונות של למידת מבוגרים. העבודה שלו מובילה את המשתתפים אל עבר ה'המעשה החופשי יותר' , אל היכולת הנרכשת בעמל רב לפעול, ולו בדברים קטנים, בניגוד לתבניות ולדפוסים מושרשים עמוק. הוא טוען כי בקבוצות חופשיות, ללא סמכות, ניתן לפתח יכולת התבוננות של הלב, אשר מתקרבת בהדרגה לראיה של החיים הקודמים של המשתתפים. אל העיסוק המתגבר היום של מחקר קרמטי קונקרטי מצטרף גם ארמין טואגו בעבודה דרך המדיטציה הדיאלוגית.
 
בקורס הקרמה בהנחייתי מצאנו  שאחת הדרכים הטובות ביותר לצלול אל תוך המחקר הקרמטי היא דרך מה ששטיינר מכנה ה'ארוע שלא נרצה'[31]. שטיינר ממליץ על תרגיל הלבֵנה- תרגיל שבו האדם מסתכל על ארוע בחייו שנראה לו ארוע רע, ואז הוא מדמיין כיצד הוא עצמו גרם לארוע הזה. או במילים אחרות: לדמיין שהוא הולך ברחוב ונופלת עליו לבֵנה, ואז לדמיין שבעצם הוא רץ במהירות לגג, זרק את הלבנה ואז חזר לרחוב כדי לחטוף את הלבנה בראש. התרגיל הזה פותח מיד במה פנימית שעליה מתרחש קונפליקט. מצד אחד קולו של האני הארצי, המוחה, מתנגד ומתריס כנגד הארוע, ומצד שני קולו של האני הגבוה, המקבל ומנסה להבין את ההתרחשות. זהו מפגש בין קרמת הירח וקרמת השמש, מפגש הדורש מן האדם לעמוד מול הכפיל שלו. הכפיל מופיע בצורה של קולות מן הילדות, דמויות מחיים קודמים או ישויות דמוניות. הפחד מעיסוק בקרמה קשור לפחד מהמפגש עם השדים הפנימיים, אך ללא מפגש  עם השדים שכורך בתוכו היכרות איתם וגם הכלה, חיבוק ודיאלוג- לא ניתן להשתחרר מהשפעתם, ולפעול בצורה נכונה יחד איתם.
 
העיסוק הקונקרטי בקרמה שולח את זרועותיו לכל תחומי החיים[32]. הנסיון להבין  את הקרמה של המשתתפים מוביל לחקירה של תקופות היסטוריות שונות, להעמקה לתוך זרמים רוחניים שונים, לתוך העבר הפגאני, הכריסטיאני ולדרכים הרוחניות של המזרח.  העבודה מביאה להשתלמות ביכולת להביא ביחד תמונות אישיות עם מחקר של סוגיות אנושיות כלליות. הלב האתרי נבנה מתוך מתוך חשיבת הלב המתבוננת, הנפתחת לאינטואיציה חדשה, מתוך העמקה והפנמה של ידע כללי.
 
נקודת ראות אחרת יוצרת קשר בין ההתבוננות הביוגרפית למחקר הקרמטי. על פי גישה זו ניתן לחלק את החיים לשלושה חלקים.[33]
גיל 0-21 הוא הגיל של הטבעה קרמטית, אשר בו התבניות מחיים קודמים מתעצבות בתוך ההקשר של החיים הנוכחיים, כדי לאפשר מאוחר יותר להתמודד איתן.
גיל 28-49 –התמודדות קרמטית – אלה הן השנים שבהן כל תבניות העבר חובטות בכוח בפנינו, והחיים מציבים קונפליקטים ודילמות הקוראים להתעוררות לדפוסים הישנים, לחוויה של רוחות הרפאים מן העבר ולאפשרות לעשות צעדים לקראת חופש ותיקון.
גיל 56-77 – נתינה קרמטית חופשית – הגיל שבו נפתחת האפשרות לנתינה חופשית מקרמה, זהו הגיל שבו יכולים להבשיל התהליכים של הבנה , סליחה וקבלה וליצור אפשרות חדשה של נתינה.
 
הייעוץ הביוגרפי עושה את דרכו באופן טבעי לשאלות קרמטיות. מטפלים קונבנציונאלים פוגעים לפעמים קשה במטופלים שלהם, בכך שהם מנסים לעשות רדוקציה לתמונות משמעותיות ומזעזעות שעולות בטיפול ולהפוך אותן לסוג של מטאפורה. כאשר נעשה נסיון לבחון את אב-התופעה בביוגרפיה של אדם מסוים, לפגוש את הארועים וההתרחשויות המכוננים של חייו, פותחת ההתבוננות הזו, פעמים רבות, צוהר לחיים קודמים. למשל אדם אשר בחן את הנטיה ההומוסקסואלית שלו, גילה כי בחיים קודמים היה לוחם צעיר חדור בהערצה ללוחמים הבוגרים שאיתם לחם. אישה אשר בחנה את היחסים הסימביוטיים עם אמא שלה – אמא שלה רחצה אותה עד גיל 20- ראתה כיצד בחיים קודמים היא היתה מנהל עבודה, משגיח שהתעמר בעובדים שעליהם היה אחראי. אמה היתה אחד העובדים הללו, ויחסי אם – בת בחיים הללו הוו היפוך שממנו תיקון היה יכול להתחיל. אישה אחרת בחנה את יחסיה עם בעלה וראתה כי הם רוויים בהתנשאות ובבוז. הבוז היה קשור במיוחד ליכולת האינטלקטואלית המוגבלת של  הבעל. בתמונה שעלתה יכלה לראות כיצד היא היתה ראש מנזר, בעוד הבעל היה נזיר פשוט. הוא העריץ את ראש המינזר, וראש המנזר זלזל בו. הם בחרו בחיי נישואין באינקרנציה הנוכחית כדי להתגבר על הפער הזה ובמיוחד כדי לאפשר לאישה ללמוד להעריך את איכויות הלב של הבעל.
 
ביעוץ הביוגרפי עולה שאלת הקרמה בשלוש צורות:
1.      תמונות קרמטיות שהמטופל מביא איתו מחוויה אישית או מתקשור.
2.      תמונות אשר עולות מתוך עבודת גוף נפש[34]
3.      אינטואיציות קרמטיות של המטפל.
הדיון הטיפולי צריך להיות משוחרר מסמכות ולהתנהל כדיאלוג חוקר , אשר מקבל את האפשרות של  טעות – לגבי תמונות קרמטיות מכל אחד מהמקורות. מטרתו של הדיאלוג היא לבחון  את העומק הקיומי של התמונה הקרמטית ואת יכולתה לשפוך אור על ארועי החיים בדרך שמקדמת התפתחות, חופש וריפוי. ההכשרה של מטפלים בעתיד תצטרך לכלול לכלול גם את חיזוק היכולת של חשיבת הלב, כדי להגיע לאינטואיציות קרמטיות, ואת שכלול יכולת העבודה בטכניקות של גוף נפש כדי לאפשר למטופלים להגיע לרבדים הנסתרים, מהן עולות התמונות הקרמטיות. חשוב גם לפתח את היכולת של המטפל להבחין בתמונות מטעות, תמונות אשר מהוות פיתוי, או תמונות אשר מרחיקות את המטופל מהדרך של התפתחות אמיתית. לעיתים לא רחוקות עולות בטיפול תמונות קשות ומטלטלות אשר קשורות לחיים קודמים בשואה. הצורך לעבוד עם תמונות כאלה קשור גם הוא למשימות של תקופתנו.[35]
 
חוק ההפנמה הוא אחד החוקים הקרמטיים איתו אנו יכולים לעבוד. מציאות שנוצרת ע"י בחירות של האני באינקרנציה אחת מעצבת את הגוף האסטרלי באינקרנציה הבאה, אלה מעצבים את הגוף האתרי באינקרנציה שאחריה וכו. למשל אישה אשר יכלה להתחקות אחרי חייה כמשגיח, הנוגש באכזריות בעבדים. השנאה באותה אינקרנציה הביאה לחיים של בדידות באינקרנציה שאחריה ובאינקרנציה שלישית לחיים כאדם בעל פיגור שכלי. פסיכולוגית אחת תיארה לפני את חייה הקודמים ככומר פרוטסטנטי. יכולנו לראות כי הבחירה אז בזרם דתי שכלתני מעצבת את הנטיה המחשבתית השכלתנית שלה בעבודתה כפסיכולוגית היום.
 
במחקר הקרמטי אפשר להבחין בשתי דרכים: הדרך של הירח והדרך של שבתאי: מצד אחד היכולת לתמונות פנימיות  אשר מעלות הקשרים של הקרמה האישית, ומצד שני פיתוח יכולת אבחנה לגבי מחוות קטנות המסגירות את השורשים הקרמטיים של הזולת. אצל האחר יכולה מילה, ג'סטה, דעה לכוון אל החיים הקודמים. במיוחד יש לפתח קשב לאותם ביטויים של האדם אשר אינם נראים קשורים לחיים העכשווים ויחד עם זאת יש להם תוקף פנימי גדול. כמו למשל אדם אשר כל הזמן חושש כי ימצא את עצמו חסר כל, אחר אשר חושב כי אחרים רק רוצים את רעתו, או לחלופין אדם החי כאילו יש לו כח גדול או עושר גדול כאשר המציאות מראה אחרת.
 
הפעימה השניה היא בין אני לעולם, בין מרכז לפריפריה, בין החוקים הכלליים והמקרה האישי. כל נגיעה בהשערה קרמטית לגבי אדם מסוים, דורשת העמקה בתקופה, בזרם, בתרבות שאליה נראה כי השתייך, וכל מחקר של תקופות היסטוריות וחוקים כלליים נותן כלים חדשים לחקירה אינדיבידואלית. בפסיכותרפיה היונגיאנית מסתפקים בתמונות האישיות ללא דחף לחקירה רחבה יותר ואילו בחלק מהחוגים האנתרופוסופיים, יש עיסוק רב שנים בחוקים כלליים ובמחקר היסטורי ולצידו פחד לגעת בשאלות קרמטיות אישיות. רק מסך דק מפריד בין אנשים רבים ופגישה עם לפחות אחת מהאינקרנציות הקודמות שלהם. האפשרות להגיע ליחסים פוריים והרמוניים במשפחה, במקומות העבודה ובכל נסיון  ליצירה משותפת, נשענת היום, ותשען אף יותר בעתיד על היכולת של המשתתפים לחצות את מחסום הפחד ולהתמודד עם הקרמה שהם נושאים.
 
העיסוק  הקבוצתי בקרמה דורש  התאמנות בענין באחר, הפרדה בין הסוביקטיבי והאוביקטיבי, טיפוח של אמפטיה וחמלה ורמה גבוהה של אמון בין המשתתפים. שטיינר אומר כי מי שלא מוצא דרך להכרה של אדם אחר , לא יכיר את ה'אחר' שהיה הוא בחיים קודמים, כי גם שם מדובר באמפטיה לאישיות אחרת לגמרי מאישיותנו הנוכחית. שטיינר אומר כי אנשים רבים ביננו נמצאים כפסע מראיה קרמטית[36]. הדבר תלוי בנו אם נדע להשתמש בכלי רב העוצמה  הזה, או נישאר מפוחדים -  משאירים את העיסוק בקרמה לחוגים אחרים, ומחמיצים את פעימת האדם-עולם המגולמת בהזדמנות הזו.
 
"בלימוד הקרמה לעולם לא נקרא להשגות תיאורטיות גרידא לסייע לנו; חייבים אנו להתייחס לאדם כולו- בשלמותו. כי ניתן לרכוש ידע על קרמה אך ורק בהשתתף הלב, הרגשות והרצון. אם נרכש הידע הקרמטי בדרך זו, כי אז יועמקו חיי אנוש וחשיבות ראויה תינתן ליחסים ולנסיבות בהן באים בני האדם ביחד. יהיו כמובן רגעים בהם כבד הוא גורלו של האדם שאינו חי חיים שטחיים, אולם כל הרגעים הללו יתאזנו ע"י רגעים אחרים בהם משאילה לו הקרמה כנפיים, עליהם תוכל נפשו לעוף מן הספירה הארצית אל ספירת האלים. אם ברצוננו לדבר בצורה נכונה על קרמה עלינו להרגיש את הזיקה שבין העולם האנושי לעולם האלוהי. זה המצוי בנו כהווית חיים ארצית אחת, חולף מן העולם בנתיב שבין המוות ללידה החדשה. הנותר הוא זה בו מחזיקים האלים בנו ביד, כלומר הישויות העילאיות של ההירארכיות, ולא יוכל אדם לטפח את הגישה הנכונה לידע קרמתי אם אינו רואה בקרמה את ידם המסייעת של האלים. ועל כןחייבים הינכם להשתדל, ידידי היקרים, לגשת לידע הקרמטי באופן שיעורר את הרגש: אם ברצוני  להתקרב אל הקרקע הקדושה של הרוח בה יכול להתגלות אלי משהו הקשור בקרמה, כי אז חייו אני ליטול את ידם של האלים."[37]
 
הכותב הוא מייסד בית הספר ליועצים ביוגרפיים, מורה לאנתרופוסופיה ומנחה קבוצות קרמה.
 
הערות:

[1] ראה הררי יובל נוח ההיסטוריה של המחר  .
[2]GA 196 הרצאה מה6 בפברואר 1920  
[3]  אמירה זו המצוטטת רבות לקוחה מן השיחה של ולטר יוהנס שטיין עם שטיינר באפריל 1922.W.J. Stein/ Rudolf Steiner Dokumentation eines wegweisenden Zusammenwirkens
[4] "מהפך פנימי כזה של כל התודעה האנושית, שבו אנו נמצאים ויציג את עצמו יותר ויותר לא היה בכל ההיסטוריה"
GA 187 S. 94
[5] על המהפכה הזו ראה גם מאמרי באדם עולם 34
[6]GA 187 ראה הרצאה מה28 לדצמבר 1918  
[7]GA 187 ראה הרצאה מה-1 לינואר 1919     
[8]GA 190 הרצאה מה5 באפריל 1919
[9] כיצד קוני דעת העולמות העליונים – התנאים להתאמנות המדע-רוחית
[10] פרוקופייב סרגי המשמעות האוקולטית של הסליחהפרק 6
[11] ראה הרצאה מה2 לדצמבר 1911 עיונים איזוטריים א'
[12] ראה הערה 10
[13] מחזה שלישי תמונה חמישית
[14] ראה ילדי האינדיגו- הדור החדש? טאוגו ארמין סואנס קרטו
[15]GA 123  הרצאה מה11 בספטמבר 1910 
[16] ראה פרוקופייב סרגי המשמעות האוקוןלטית של הסליחה  עמ.149
[17]GA 240 ראה הרצאה מה25 לינואר 1924 
[18]GA 240 ראה הרצאה מה16 באפריל 1924
[19] ראה פרוקופייב סרגי המשמעות האוקוןלטית של הסליחה  עמ. 164
[20]"היום חייבים אותם כוחות רוחיים המעונינים להביא לאדם את התודעה של חיים חוזרים לנהל מאחורי הקלעים קרב קשה כנגד אלה הרוצים להשאיר רק את המרכיבים הישנים בתודעתו של האדם"  הרצאה מה1 לינואר 1919    GA 187
[21] ראה   Prokofieff  Sergej & Lazarides Christian Der Fall Tomberg  P.107  . גם לשטיינר עצמו הוצעה עיסקה ע"י התיאוסופים: הוא יכיר בקרישנמורטי כגלגול של ישוע והם יכירו בו כגילגול של יוחנן האבנגליסט.(הרצאה מה 28 למרץ 1916 (GA 167
[22]   "הפחד אינו חסר ביסוס. ...כאשר אתם חושבים שאתם הזירה לפעולתן של כל מיני ישויות רוחיות"  הרצאה מה1 בינואר 1919 187 GA .
[23]  ראה Hans Peter van Manen  Twin Roads to the New Millenium p. 7 
[24]  יחסי קרמה כרך שלישי הרצאה מה3 ביולי 1924 (237 GA )
[25]  יחסי קרמה כרך שלישי הרצאה מה-8 לאוגוסט 1924 (237 GA )
[26]  "מכאן שאנו חייבים בכל תנאי גם אם הדבר דורש לפעמים בחינה של האופי והמצפון להביא דבר זה לביצוע ע"י כל אחד מאיתנו, להעמיק את התנועה האנתרופוסופית בכוון הזה.... כיצד אנו משתייכים לפי טבענו העל-חושי לתנועה האנתרופוסופית?" יחסי קרמה כרך שלישי הרצאה מה8 ליולי 1924 (237 GA )
[27]  זהו כמובן תאור קצר ופשטני של שתי הקבוצות, הספר שעוסק בפרוט בקבוצות האלה הוא ספרו של Hans Peter van Manen  Twin Roads to the New Millennium
[28]  Bodo von Plato  Zur Entwicklung der  Anthroposophischen Gesellscaft   עמ. 86
[29]  ראה הרצאה מה21 באוגוסט 1924 (243 GA )
[30] ראה Coenraad van Houten practicing Destiny
[31]  ראה הרצאה מה30 בינואר 1912 התגשמות שניה וקרמה (135 GA )
[32]  "מה שהאדם רואה מעבר לכך, יהיה זה הטבע או המסגרת הטבעית יותר של אבולצית אדם בהיסטוריה או ביחסי העמים, אף אחד מאלה אינו מוביל כה גבוה אל  תחומים קוסמיים כפי שדווקא העיונים בקרמה מובילים" הרצאה מה-6 ביולי 1924 יחסי קרמה כרך שלישי (237 GA )
[33] הרצאה מה-18 למאי 1924 יחסי קרמה  כרך שני (236 GA )
[34]  ראה למשל עבודה יונגיאנית עם חיים חוזרים ב- Roger j. Woolger Other Lives, Other Selves
[35]  ראה Rabbi Yonassan Gershom Beyond the Ashes
[36]  הרצאה מה4 לדצמבר 1909 117  GA
[37]  הרצאה המה-29 ליוני 1924 יחסי קרמה כרך שני  (236  GA )