היעוץ הביוגרפי נולד במפגש בין המצוקה האישית, הכאוס חברתי, והדרך הרוחנית. מפגש זה הוא צורך חיוני בזמננו, אשר בו הפסיכותרפיה עושה את דרכה לרוח, והתלמידים של מדע הרוח עושים את צעדיהם הראשונים כדי להפרות את התחום של הריפוי הנפשי. אב התופעה של המצוקה הנפשית נעוץ בחווית הילדות, הילד האופייני של המאה ה-20 והמאה ה-21, רווי בחוויות של אינקרנציות רבות הוא ישות ייחודית בעלת קווי מתאר אישיים, כמהה להבנה של הגוונים העדינים של ישותה והיא פוגשת מולה הורים, אשר למרות רצונם הטוב, יכולתם לפגוש ולהבין את הרטט העדין הבא מולם היא מוגבלת ביותר.1
בתום הרבע הראשון של תקופת נפש התודעה אנו חיים עדיין את סממניה הראשונים: הנטיה לאנוכיות, ההסתגרות העצמית וחוסר היכולת לפגוש את הזולת. הנטיה הזו משאירה חותם כואב בנפשו של כל ילד. לכן ניתן להגיד כי האדם המודרני הוא פצוע1א. כל אדם מודרני הוא אמפורטס המלך הפצוע, נאנק תחת הכאב הנגרם מחודו המורעל של הרומח, מחפש מרפא שוב ושוב אך לשווא. הפסיכותרפיה המודרנית חווה את הפצע בעוצמה גוברת והולכת ודובריה העקריים השתחררו מן ההטיה המודרנית המקשרת את הטראומה למיניות הילדותית אשר הילד מפנה כביכול להוריו. קוהוט בספרו: כיצד מרפאת האנליזה, מתייחס למבנים ההגנתיים אותם בונה האדם כדי לחזק את הסטטוס קוו ולמנוע החשפות לכאב. זוהי התמונה המוצגת אצל וולפראם פון אשנבאך כאשר הוא מתאר את אמפורטאס:
כדי להקל על כאביו מביאים המשרתים את הרומח, המשוח עדיין ברעל המקורי שגרם לפציעה, מניחים אותו בתוך הפצע, ואז הקור הנורא של הפצע מתקשה לקרח על הרומח ומביא הקלה זמנית לסובל2.
שטיינר בהרצאה על האדם המודרני כאדם פצוע, קושר בין הפציעה להתנהגות המינית של האדם1. בעוד ששטיינר מגנה התנהגות מינית בלתי נשלטת באופן חד משמעי, הוא מסייע לנו להבין את מקורותיה. האדם הפצוע המנסה להקל על מכאוביו, מנסה להטביע אותם בשכחה זמנית המושגת על ידי התרגשות המינית, ע"י האשליה של חום, קירבה ושיכחה עצמית. שני היצרים שעליהם דיבר פרויד: יצר המין ויצר המוות, מתאחדים לא כמאפיינים של האדם כאדם, אלא כביטויים של החלק הנפול והפצוע, הסובל וחסר האונים. החלק הרוחני של האדם אשר איבד את המגע עם עולם הרוח הופך לאיים של מוות בתוך הישות האנושית. איים אלה של מוות וסבל הם משטחי הנחיתה לכוחות דמוניים: לוציפריים אהרימניים ואסוראים, אשר מנהלים את האדם בהבטיחם לו פעם אחר פעם תעתועים של אושר זמני אשר יקלו עליו את סבלו.
זוהי תמונת האדם המודרני: מונע ע"י כוחות דמוניים לא מודעים, רבי עוצמה, אשר בעזרתם הוא בונה תבניות התנהגות אשר הופכות למעין אוטומאט, אשר מנהל את האדם בבלי דעת. כאשר אדם מתחיל את הדרך של ידיעה עצמית הוא יפגוש בתוכו את אותן תבניות אשר מובילות פעם אחר פעם להמנעות, או לפעולה מתוך שקר מתמשך: שקר בתפיסת העולם ושקר בתפישת העצמי.
למרבה הצער, הכלים שפותחו באנתרופוסופיה מאז מותו של שטיינר אינם שופכים אור מספיק על העקשנות שבה הדמונים קונים אחיזה בתוך כל המרכיבים של ישותנו, והאנתרופוסופים, לא פחות מאחרים, נתונים לשליטתם של המבנים המגוננים בלי לדעת את מקורם. אנו יודעים כי עלינו להיות כילדים כדי לשוב אל מלכות השמים. אך להיות כילדים פירושו גם לחזור ולחוות את הכאב העצום של הילדות. כולנו נוטים ליפות ולהסתיר את המקומות הקשים של ילדותנו. כילדים אנו מביאים איתנו אהבה ללא תנאי להורינו המתנפצת אל מול אטימות נפש התודעה המודרנית. כדי לחזור ולהיות הילד שלפני הנפילה, שלפני הפציעה, עלינו לחזור ולעבור דרך הפציעה עצמה ולקרוא לעזרתנו את הכוחות המרפאים תוך כדי ההתרחשות. לחיות מחדש את הסיוטים של הילדות, הפעם ללא התגוננות, ללא המנעות, כאשר אנו מביאים לידי ביטוי גם את אותם חלקים של ישותנו שמאבק ההשרדות לא אפשר לנו לבטא. הפריחה של עבודת ה'גוף- נפש' בעשורים האחרונים מביאה איתה אמת מסוימת. הקשר בין נפש התודעה והגוף הפיזי מבקש גאולה של אותם פצעים אשר הוטבעו בגוף הפיזי בשנים המעצבות שלו בשביעון הראשון.2א
החדירה של מסך השקרים שמאחוריו מסתתרים הדמונים כרוכה לעיתים קרובות בכאב בלתי נסבל, בזעזוע של התפכחות שבו אמונות של שנים נסחפות לתהום ואנו ניצבים מול עצמנו עירום ועריה, מבועתים מן הסיוט של חווית הקור והאכזבה של ילדותנו. ואז אנו רואים את תמונת חיינו הבוגרים שבה אנו מנסים שנה אחרי שנה, מפגש אחרי מפגש להתחמק ממכאובינו ע"י הטלתם על האחר3, אנו רואים כיצד בבלי דעת אנו פוגעים שוב ושוב באנשים הקרובים והיקרים לנו ביותר וכאב נורא של אכזבה והחמצה יכול להציף את ישותנו, ובזה הרגע אנו יודעים כי המרדף אחרי ההקלה הזמנית והשמיכה הנוחה שבה אנו מנסים לכסות את כאבינו לא יביאו לעולם לריפוי. זה המקום שבו הדרך הרוחנית הופכת לשבועה, לנדר חדש שבו אנו נשבעים בפני עצמנו לא לכסות יותר, לא להסתתר ולא להשתמש יותר באחר כמזור זמני לתהום האינסופית של כאבנו שלנו.
כל אדם נולד עם עץ קרמטי בליבו. רשת עדינה של קורים אשר נטוותה במהלך אינקרנציות רבות עם האנשים הקרובים אליו. במהלך החיים העץ נפגע ונחבל: ע"י אי- הבנות, בגידות, פירודים וריבים.אנו מנסים תכופות להמנע מלהביט על העץ הפגוע והחבול הזה, אך כאשר נישיר אליו את מבטנו, נחווה את הכאב הפועם בלב בכל מקום שבו העץ הוא קטוע ומדמם. זהו הפצע האישי של כל אחד מאיתנו, ואם נישא אותו בגאווה וללא פחד כבעלי חוב וכנושאים חובות של אחרים , הוא ילווה אותנו בכל מקום ככאב מתמיד והכאב יהפוך בשבילנו לעיניים ואוזניים3א. הכאוס החברתי נוצר מתוך האטימות שלנו לקולו של הגורל. אנו באים לעולם נחושים לתקן את פצעי העבר, את העוולות שגרמנו לאחרים בחיים הקודמים, והנחישות מתנפצת עד מהרה אל הסלעים של העולם הקשה והחומרני שבו אנו מתחנכים לאטום את אזנינו לקולו העמוק של המצפון, ואנו מסתובבים שוב ושוב בתוך המסילות החוזרות של העוורון והטעות, ולא מצליחים ליצור גשרים של אמת, הבנה, תיקון ואהבה עם האנשים אשר הגורל הביאנו עימם. שוב ושוב אנו מחמיצים את ההזדמנות רק כדי להגיע שוב לקו הסיום, להביט לאחור ולראות כיצד שחזרנו את טעויות העבר גם באינקרנציה הנוכחית.
זוהי דרכו של הלוחם החדש, ממנו נדרשים אומץ לב ותעוזה כמו מן הלוחמים הגדולים של ההיסטוריה, אך מלחמתו היא בפנים, לא בחוץ. הלוחם חוזר שוב ושוב למקומות המאיימים, הכואבים והמפחידים ביותר מבחינתו. נלחם בטבעו המנסה להרחיק אותו משם, ומביט שוב ושוב בכאבי חייו ובעוולות שעשה לאנשים אחרים והופך את הסבל לבין לוויתו התמידי. ארועי החיים שבהם הוא נפגע, נעלב וכועס, הופכים כולם למורי דרך המובילים שוב ושוב לפצע, לידידים אשר עוזרים לבקיעה נוספת של הקרום שעל הלב, להסרה של העורלה, לעיצובו של האורגן של הלב בדרך לשלמות שאליה יוכלו הישויות המיטיבות יותר ויותר להביא את דברן.
בניגוד למה שנתפש לעיתים בחוגים אנתרופוסופים, הדרך הכואבת של המפגש עם הדמונים לא מסתיימת במהרה. צעד אחר צעד, שוב ושוב נקרע המסך והדמונים המופיעים מאחוריו הם רק גדולים יותר, חזקים יותר וחמושים יותר ביכולת של הטעיה ותעתוע. אין בנמצא דרך רוחנית מודרנית אשר הולכת מן האור אל האור, מן החוכמה אל החוכמה ומן ההבנה אל ההבנה. רק התנועה עמוק יותר ויותר אל האפילה מחלצת משם פירות אמיתיים של הבנה, הבנה ספוגה בחום, הבנה שנקנתה ביסורים, הבנה חדורה באהבה.
תפקידו של היעוץ הביוגרפי הוא קודם כל להסיר את המסך ולהבין כי התבניות, הדפוסים, ההרגלים והקבעונות הם ביטוי לעולם דמוני עשיר ומגוון, רב עוצמה ורב פנים, ולהבין כי הקושי העצום הטמון בריפוי מקורו בעוצמתו של העולם הזה. רבים מתייאשים מן הריפוי הנפשי, אך הדרך לריפוי נפתחת רק כאשר אנו מוכנים לצעוד בגיא צלמוות, מוקפים בצבא של שטנים בעיניים פקוחות. היום כאשר האנושות עוברת את הסף3ב, לא יבואו מולנו כוחות הריפוי מן העבר השני, אם לא נהיה מוכנים לראות את כוחות האפלה של אותו עולם. עברו הזמנים בהם יכלו חיי הנפש של האדם להתנהל בתוך הגבולות המוגנים של קיומו הפיזי. התרבות של היום מובילה אותנו בחוזקה אל התת- חושי, אל החומרי, אל הנמוך, אל התמכרויות מסוגים שונים שכולן ביטוי של העולם אשר מתחת לפיזי-יומיומי. מול התת-חושי ניצב העל-חושי אשר יופיו, זוהרו ואהבתו אינם נופלים מעוצמתו של שליט האופל, אבל כדי להזמינו אלינו אנו חייבים להחלץ מן האשליה של הקיום הבורגני המוגן ולהכנס לתוך היער אשר בו בין המפלצות והדרקונים נוכל לפגוש גם את הישויות המיטיבות והמרפאות. ההכרה המטלטלת של הדרך הזו היא: "שאלו וינתן לכם דרשו ותמצאו דפקו ויפתח לכם" ישויות של חום ואהבה מלוות אותנו בדרכנו ורק מחכות ליום אשר בו נסיר עוד פיסה מעורלת הלב והן יוכלו להביא את בשורתן המנחמת.
המשימה האנושית של תקופת התרבות הנוכחית היא היא התמודדות עם הרוע4. הרוע השוצף וגועש בתוכנו על שלושת דמויותיו השטניות על ריבוא פרצופיו ותחבולותיו. לצידנו עומד במאבק הזה עמנואל בביטויו המודרני, עמנואל כישות אינסופית של ריפוי5, של נחמה, של תקווה ושל ידיעה. שטיינר מדבר על הריפוי הנפשי כנובע מן האהבה ומתרחש בספירה של האהבה6. העולם האתרי העדין אשר נוצר במפגש בין מטפל ומטופל, בין יועץ ומיועץ כאשר המטפל מוכן באמת לפגוש את המטופל הופך להיות הגביע אשר לתוכו יכולה ישות האהבה להתגשם. פעם אחר פעם צריך המטפל לוותר על עצמו ולעמוד נפעם מול היחודיות של הישות האנושית שלפניו, על עולמה הייחודי ושפתה האינדיבידואלית. לעמוד שוב ושוב מול חוסר האונים הנגזר מן המפגש עם ישות אחרת, עם עולם שונה, עם חשיבה ושפה אחרת. מול חוסר האונים של קוצר היד לדעת מה האחר צריך, מול חוסר האונים של הדרישה של הרגע7.
צורות המחשבה הקבועות, הסכמות המחשבתיות, העולם הנתון מראש של הידע, אנתרופוסופי או אחר, הם האויבים של כל ריפוי. הנסיון לגשת לכל שאלה מתוך חוכמת הגילאים האנתרופוסופית הוא עקר כמו כל נסיון מובנה אחר. הריפוי יכול להתרחש רק כיצירה מן האין7א, כהתגלות של הרגע היוצר, מתוך חוסר האונים המשותף של המפגש, המופנה כתפילה ללא מילים אל ישויות הריפוי של האתר. יותר ויותר נדרש המטפל להתייחס לאנתרופוסופיה כמו לכל ידע אחר כשפה8. ככל שהשפה עשירה יותר, רבת גוונים ועמוקה יותר. כך יעמדו לרשות ישויות הריפוי דקויות גדולות יותר בבואן להביא את בשורתן. ככל שיתאמן המטפל יותר בחשיבה אקטיבית, רבת פנים,שאינה נצמדת לדעות9, כך יקל עליו לתפוש את המכלול של הרגע. אך אין לטעות ולראות בשפה ריפוי ובחוכמה הרכשת את בשורת הרוח עצמה.
הפסיכואנליזה מראשיתה ידעה כי במפגש הטיפולי משתחזרות התבניות העמוקות והלא פתורות של המטופל. אנשים כמו קוהוט הם מורי דרך בנכונות של המטפל לוותר על עצמו, על כבודו, על דעותיו ועל ידיעותיו כדי להפוך להיות משרת מוחלט של תהליך הריפוי. באספקט הזה הופכת הפסיכואנליזה למשרתת של הזרם הכריסטיאני בבלי דעת10. השיח עסק באמפטיה, ביכולת לחוות את הזולת מבפנים, אך לאחרונה מותר לדבר על המהות העצמה, על האהבה11. כל מכשולי תבניותיו של המטפל עומדים למבחן באותם רגעים בהם המטופל כועס עליו, משתלח בו ואף משפיל אותו. זהו ההיפוך האולטימטיבי של דמות המורה הרוחני של העבר, היודע, המדריך, החזק והצודק.
על המטפל ללמוד לעמוד במתקפת הדמונים המופנית אליו, להכיל אותם באהבה. לעמוד מתוך הקשר העמוק בינו ובין המטופל בזרם התת קרקעי של אחריות ואהבה אשר אינו מאפשר לו להשאיר את המטופל לבד גם כאשר כל ההתרחשות החיצונית נראית כאילו המטופל מוביל לפרידה או לקונפליקט. הרגעים של הריפוי, של התובנה, של האהבה הולכים ומתגברים כטיפות המגלפות את הסלע. פירות הריפוי נבחנים במקומה של האהבה בחייו של המטופל, ביכולת לחוות את קשרי האהבה של חייו בתוך ליבו, בשמחה ובשחרור של הנתינה מתוך הלב האוהב.
הייעוץ הביוגרפי נוטע את עצמו בתוך הכאוס החברתי, בתוך המצוקה הנפשית, ומנסה להתחיל, ביחד עם קולות נוספים12, למלא את החלל של הפסיכותרפיה הרוחנית אשר נדרשת כל כך לריפוי של האנושות של זמננו.
הערות
1. לחוסר האפשרות להבנה בין הורים וילדים בזמננו ראה הרצאה מה-10 לאוקטובר 1916 (GA 168) איך ניתן להתגבר על המצוקה הנפשית של זמננו (תדפיס)
1א. תאור האדם המודרני כאדם פצוע מופיעאצל שטיינר בהרצאה מה-7 לפברואר 1913 (GA144) The Mysteries of the East and of Christianity.
2. Von Eschenbach Wolfram PARZIVAL vintage books p.262
2א. תאור טוב של עבודת גוף נפש ניתן למצוא אצל הנדריקס גיי וקתלין במרוצת החיים אחי אסף.
3. ראה אצל וייל סימון הכובד והחסד עמ. 43.
3א. על הכאב והקשר שלו לידיעה ראה הרצאה מה1 ביוני 1922 (GA 83)The Tension Between East and West .
3ב. ראה הרצאה מה- 1 בינואר 1924 (GA 233) World History in the light of Anthroposophy.
4. הרצאה מה- 26 לאוקטובר 1918 (GA 185 ) From Symptom to Reality in Modern History
5. הרצאה מה- 7 לדצמבר 1918 (GA 186) The Challenge of the Times
6. הרצאה מה- 27 למאי 1910 (GA 120) התגלויות הקארמה
7.על הקשר של חוסר האונים לכריסטוס ראה הרצאה 16 לאוקטובר 1918 (GA 182) עיונים אזוטריים א'
7א. על היצירה מן האין ראה הרצאה מה- 11 לאוקטובר 1905 (GA 93a)Foundations of Esotericism
8. על האנתרופוסופיה כשפה בה ניתן לשוחח עם עמנואל ראה הרצאה מה- 6 לפברואר 1917 (GA 175)Cosmic and Human Metamorphoses
9. על הקשר בין הפרדות מדעות והיכולת להבין מצבי חיים מורכבים ראה הרצאה מה-3 בפברואר 1913 (GA 144)Mysteries of the East and of Christianity .
10.ראה למשל אצל קוהוט כיצד מרפאת האנליזה עם עובד
11.על האהבה בטיפול ראה למשל רות נצר מסע אל העצמי מודן עמ.466-469 . דה קסטייחו איירין קלרמונט אישה הפסיכולוגיה של הנשי מודן פרק 8 וכן אצל רענן קולקא בהקדמה לספרו של קוהוט כיצד מרפאת האנליזה.
12. על נסיונות לקידום פסיכותרפיה אנתרופוסופית ראה Dekkers-Appel & all (Editors) Psychotherapy and Humanity's Struggle to Endure Verlag am Goetheanum.