הגישה הטרנספרסונאלית תרמה מימד חשוב לתפיסה הטיפולית על מרחביה, ביחס למושג העצמי ולמעגלים רחבים יותר של קיום שאדם חלק מהם. אך יש עדיין הרבה מה לפתח ולהעמיק ביחס למימד הפרסונאלי, האישי, שבעומק הזיקה אל המעבר, ואת הקשר האישי, החי, האותנטי והחד-פעמי של האדם עם עצם ומקור הטרסנפרסונאלי - הוא האלוהי. קשר ראשוני ובלתי-אמצעי זה הוא בעל כוחות טרנספורמטיביים עצומים בהשפעתם על האדם ותחושתו הקיומית, ויכול להיות בעל השלכות מרחיקות לכת על עולמו הרגשי ויחסו לסביבה. הקשר החי בין אדם לאלוהיו הוא ציר בעל משמעות טיפולית לא פחותה מאשר הצירים האחרים שמרבים לעבוד איתם, כמו יחסי מטפל-מטופל, הקשר של המטופל עם עצמו (בין האני הבוגר לילד הפנימי, ניסיון האינטגראציה של כוחות הנפש וארכיטיפים שונים וכו'), ויחסו של האדם לסביבה.
חשוב לזכור שמדובר בתחושה טבעית וראשונית שאדם בא איתה לעולם – תחושת היותו חלק מממשות גדולה יותר, תחושה של אמונה. ההתרחקות ואפילו הדחייה של המימד האמוני בשלבים יותר מאוחרים של החיים האישיים והקולקטיביים בתרבות המערבית, היוו שלב משמעותי שאיפשר את בניית האני האינדיבידואלי, שנזקק למרחב הקיומי כדי להיות הוא עצמו, ולא רק נתון לכוחות גדולים ממנו. שלב התפתחותי זה דומה לילד שמתחיל לעמוד על שלו, או מתבגר שחש צורך להרחיק את עצמו מהדמויות ההוריות וקרבתם שהיוו את מקור חייו, כדי לבנות את זהותו העצמית הייחודית והאותנטית. במהלך התפתחותי בריא מדובר בשלב מעבר זמני, כחלק מתהליך האינדיבידואציה לקראת בנייה עצמית שתאפשר קשר אחר, לא של היבלעות כי אם מפגש פורה בין אינדיבידואלים יוצרים.
תפיסה רחבה דיה של התפתחות האדם ודרכי הריפוי שלו תדע לכבד תהליכים אלה של התהוות, כשהעבודה הטיפולית יכולה להיות לעזר רב בפתיחת מקומות חסומים ומודחקים בנפש, בלהפגיש את האדם עם המרחבים הפנימיים שלו, ולאפשר לאלוהי לשכון בליבו, לזרום דרכו, להזין ולהנכיח, לעוררו. בעידן שבו המדע והמיסטיקה נושקים, יש אפשרות להרחיב את גבולות הגזרה של הפסיכולוגיה כדי להכיל את העיבוד, ההפנמה והפוטנציאל הטראנספורמטיבי העצום של הקשר החי עם האינסוף, על השלכותיו הטיפוליות – בהן נתחיל לגעת במאמר זה.
שלא כמו מאמרים רבים אחרים, שבעיקר מסכמים את מחשבותיהם של אנשים אחרים, אני רוצה להזמין אתכם להתלוות אלי במה שאפשר אולי לקרוא מסע אישי, פרי של התבוננות פנימית, שעניינו להשליך אור על החיבורים בין מימדי הנפש (psyche) והרוח בתהליכי התפתחות והתהוות. בהיות ישראל בין מזרח למערב, אני מביאה את הדברים מתוך זיקה יהודית, שאני רואה בה את השער האישי שניתן לי ביד ההשגחה למרחבים קולקטיביים משותפים. במסה הזה המתחקה אחר תהליכי ההתפתחות האישית, נחבר בין המיקרו למקרו, ונתייחס לתהליכים אלה הן ברובד האישי והן מנקודת מבט התפתחותית-קולקטיבית, כפי שהם מובאים במקרא.
כפי שהתחלנו לתאר, אדם מתחיל את חייו בתחושת אחדות והתמזגות ראשונית, שמפנה את מקומה (מרצונו ושלא מרצונו) לתהליך ארוך של אינדיבידואציה, שמתחילה מבניית זהות אישית מובחנת, ולצורך כך גם נפרדת. לרוב נבנה האני באופן בסיסי כבר בגיל צעיר מתוך המפגש בין עולמו הפנימי המתהווה של האדם לבין סביבתו. עם הזמן, ועם המפגש עם המורכבות הגוברת של החיים (על ביטוייהם החיצוניים והפנימיים) נוצרים באני סדקים רבים. בשלב זה אדם העובד על עצמו מנסה לחזק, להרחיב ולהעמיק את האני שלו באופן שיוכל להתקיים בצורה אינטגרטיבית ואיתנה דיה מול תהפוכות החיים. מעטים הם אלה הקשובים ליד ההשגחה באופן יותר פנימי, ומבינים את הצורך להיבנות מחדש. לא רק ליהבנות שוב באותו האופן - אלא באופן אחר לגמרי.
בנייה חדשה זו היא קשה, כואבת ומאתגרת עד מאד – במקום האינסטינקט לשמר את הקיים דרוש האומץ והכוח לוותר על המוכר ולהיפרד משכבות זהות שליוו אותנו ושאיתם הזדהנו במשך כל חיינו, לטובת זהות אחרת שטיבה טרם נודע. זהות אחרת זו אינה יכולה להיווצר מתוך הקשר בין האדם לסביבתו, על מגבלותיה, כמו הזהות הראשונה, אלא בראש ובראשונה בין אדם לאלוהיו – הוא האינסוף. העמידה לפני האלוהים מעוררת בנו רבדים ועמקים אחרים, ומביאה להתמודדויות אחרות מאלה שהכרנו עד כה. נדמה שדרך זו של בניית אני אינה מוכרת דיה, אף שהיא מהווה אלטרנטיבה משמעותית למצב הקיומי המצוי של פרגמנטציה, קבעונות וארעיות תלושה - למצב הדורש מתח כה רב כדי לנסות לשמר את האני מול גלי האנטרופיה. ברצוני להציג, ובכך לעזור לסלול, דרך זו של בניית האני מתוך הקשר עם האלוהים, על חלק מההתמודדויות הכרוכות בה.
ישנן התמודדויות רבות העולות מתוך הניסיון לאותנטיות בקשר עם הא-ל. זהו קשר הלובש ופושט צורה ללא הרף. איזו משמעות יש לאדם פרטי ולזהותו האישית מול האינסוף? אלו תצורות אפשר לצייר על אותם חופים אנושיים הניצבים בפני הגאות האלוהית הקרבה, אליה משתוקקים וממנה מאויימים כל כך? מה טיבו של קשר עם אשר לא נתפס?
הקשר עם האלוהים הוא הקשר התמידי היחיד שיש לאדם בחייו. אף בהיות קשר זה נתון לתהפוכות של הסתר וגילוי – הוא אינו חדל להתקיים. ובבואנו ליצור את עצמנו בחיינו, הקשר עם האלוהים הוא הרקע, התשתית, האופק, המרכז והפסגה של כל התהוות אישית. איך הוויה אינסופית ובלתי נתפסת זו משפיעה ויוצרת איתנו את זהותנו היותר פנימית? מה המשמעות של יצירת עצמנו מתוך קשר זה?
נחקור אפשרות זאת במקומות בהם האישי והכללי נפגשים, בתקווה לפתוח דיאלוג עם דרכים אחרות שנחצבו באופן דומה.
תהליך בניית האני
ננסה להבין יותר את הדינאמיקה המורכבת של בניית האני, מתוך התבוננות על התהוות האדם ברמה הקולקטיבית בתיאור הבריאה המקראי. עם בריאתנו הפיח בנו האלוהים נפיחת חיים,[1] אישית וחמה – היא נשמתנו, 'חלק א-לוה ממעל ממש'.[2] עם נפיחת רוח החיים בנו מתחיל דופק, מקצב ותהודה של חיות הלובשת ופושטת צורה ויוצרת את התנועה והרזונאנס הפנימי של חיינו, את עולמנו הפנימי.
תהודה פנימית זו מתפשטת ובאה במגע עם הסובב אותנו, ומפגש זה, על כל מורכבותו, יוצר את האני של האדם, את זהותו האישית. במונח 'סביבה' אני כוללת כל מה שהחיות הפנימית פוגשת: תחילה את הזולת (הורים, מורים, חברים). עם התפתחות הזהות האישית הסביבה מתעשרת וכוללת גם עיבודים רוחניים פנימיים כמו רעיונות ואידיאלים, וגם את המציאות על חוקיה וגילוייה המשתנים, ועל ביטוייו ומעשיו של האדם בתוכה. אנו קרואים מתוכינו להיות קשובים, לנסות לחיות באופן מלא ומתחדש את הביטוי האותנטי החד-פעמי של אותה חיות פנימית, אשר מתחדשת ומתפתחת ולובשת פנים רבות ושונות כל כך במהלך החיים. האדם כביטוי אישי וחד פעמי של האינסוף, מנסה להמחיש בחייו את האחדות האלוהית מבעד להופעותיה המשתנות, על ידי יצירת אינטגרציה אישית בין ממדיו השונים: גופו, נפשו ורוחו; גילויי נשמתו; רצונו, מחשבתו ומעשיו; החולף והנצחי שבו, ועוד. אינטגרציה פנימית זו הולכת ומתפתחת ומאפשרת ליצור אינטגראציה מקיפה יותר ויותר, הכוללת את כל מהלך חייו וסביבתו של האדם.
האני על מורכבותו הולך ומתפתח ומתברר, עד מיצוי התהודה של גל החיות ראשוני שנוצר במפגש הנשמה עם הסביבה, כלומר – עד למיצוי הכלים הראשוניים שלו. אך אותו אני שהתפתח והתאים לתקופת חייו הראשונה של אדם, נתקל בהמשך חייו במציאות מורכבת, לא תמיד מובנת – שהכלים העומדים לרשותו כבר אינם מספיקים להתמודד איתה. המורכבות הכל כך גדולה, הקצב המסחרר והעומס הלא סביר של החיים בימינו - סודקים ומערערים את הזהות האישית הראשונית. שטף החיים לא מותיר את האדם על כנו, והוא מתחיל להתערער, להיסדק, לא מסוגל עוד להכיל את חייו הוא. פעמים רבות האדם נעשה נבוך, נתון למצבים של פרגמנטציה ודיסאוריינטציה, שבור ואבוד בתוך עצמו פנימה וביחס לחייו. האני שבנה כבר אינו עמיד דיו, והוא נהיה מאוים, מתקשח ומסתגר רגשית בניסיון נואש לשרוד. אך שטף החיים דורש הרבה יותר מיכולת הישרדות סטאטית. מאמץ היתר הדרוש בניסיון האבוד לשמר את הקיים רק מזרז את ההתמוטטות הקרבה. ההתמוטטות עשויה ללבוש פנים רבות כמו דכאון ויאוש עמוק, עייפות כרונית, מתח קיצוני, חספוס וסגירות רגשית, ציניות, תחלואים שונים ותחושת חוסר סיפוק וחוסר משמעות.
תופעות אלה לכאורה אינן נראות כתופעות של התמוטטות, ויהיו רבים יעדיפו לנסות לחפות על הקיים ולא לראות בהן קושי אמיתי הנובע באופן אימנני מהאני המוגבל, קושי שדורש התמודדות אמיצה מסוג אחר כדי להמשיך להיבנות ולהתעצם בהמשך החיים. המתבונן במבט מעמיק יותר נראה שביטויי הקושי שמנינו מהווים דרכי חיפוי שונות על קריסתה והתמוטטותה של יכולתו האינטגרטיבית של האני. הקריסה והתפוררות של המרכז הפנימי שהיווה אבן שואבת למורכבותו הקיומית מביאה איתה את שלל תופעות הלוואי שהזכרנו, שכולן מוכרות היום עד כדי כך שאנו שוכחים שמידת הכאב, הסבל והעיוות שבחיינו אינה הכרחית כלל. ניסיונותינו הנואשים לשפץ את הקיים מפני תהפוכות החיים לא מצליחים ליצור את שינוי הפרדיגמה הדרוש לחיים בריאים ומשמעותיים, והתסכול והיאוש רק הולכים וגוברים עם נסיוננו הכושל להתמודד עם מורכבות החיים באותם כלים מוגבלים שאינם רלוונטיים עוד.
כשאנו מאפשרים לעצמנו לראות את עצמנו ואת חיינו ללא כחל וסרק, בין אם זה מתאפשר מתוך אומץ לב נדיר, בין מתוך שמנגנוני ההגנה שלנו נחלשו עם הזמן או מרוב יאוש, בין מתוך מבט שנעשה כל כך מנוכר עד שאנו יכולים לראות את עצמנו מבחוץ – בכל המצבים האלה אנו רואים שאין תוחלת בניסיון להמשיך כך הלאה. בראותנו שהגענו לדרך ללא מוצא אנו ניצבים בפני בחירת עומק: להיכנע ולהרים ידיים או לחפש דרך אלטרנטיבית.
החסידות מלמדת דרך לאיחוי, היא מדברת על הצורך ב'נשיאת ההפכים' – שפירושו היכולת לאחד קצוות שנראים כסותרים, איחוד שמתאפשר לעתים על ידי עיבוד הקצוות והתמרתם החיובית. יישומו של המושג הזה לעניין בחירת העומק שהזכרנו, הוא הנכונות לחפש אלטרנטיבה מתוך הכנעה עמוקה, הפותחת פתח למה שמעבר להשגתנו ויכולותנו הקודמות.
דרך אלטרנטיבית זו מהווה כאמור שינוי פרדיגמה, והיא כבר לא כרוכה בחיפוש החוצה מתוך קשר עם הסביבה, אותה דרך בה התהוונו לראשונה - אלא בקשב פנימי למימד הנוכחות האלוהית (שמטבע הדברים משפיעה אחר כך גם על הקשרים שלנו עם הסביבה). בשלב זה אנו מתחילים להבין ששבר זה, שהוא חלק טבעי של ההתפתחות האישית והאנושית - אינו אלא קריאה מלמעלה ליצירה עצמית רוחנית, עוצמתית, רחבה ועמוקה יותר.
לאנשים רבים הקשר עם המימד הפנימי-רוחני אינו חדש, אך לרוב הוא נתפס כעוד ממד, במקרה הטוב כממד משמעותי שמשפיע על חייהם ועל נפשם, אך עדיין לא כנוכחות שהיא כל כך חודרת וטוטאלית עד שהקשר החי איתה ממש יהווה אותנו וייצור אותנו מחדש. חשוב להדגיש – לא מדובר פה רק במפגש של האדם עם הממד הרוחני שלו, אלא עם מפגש עם האלוהים. המפגש עם עצמי, אף כשמדובר בממדים הגבוהים ביותר שלי, יכול להביא לעידון ולפיתוח עצמי – אבל לא לפריון אמיתי, שמצריך מפגש של שניים. מצער לראות איך שלעתים אנשים עם נטיות רוחניות אמיתיות מסתפקים בפיתוח הממד הרוחני של עצמם, ולא במפגש חי עם א-ל חי. לרוב אנשים אלה אכן יותר מפותחים ומעודנים, אך הכמיהה הפנימית העמוקה של קשר עם האלוהים מיטשטש עקב אותה הזנה חלקית, כמו אדם שכבר לא חש את הרעב ואת החוסר האמיתי שלו כי התמלא במזון כלשהו, אף אם אינו לגמרי בריא ומזין ומה שהוא באמת צריך. זו טעות נפוצה אצל אנשי רוח ודרוש האומץ לא להסתפק רק בעוררות עצמית אלא ברצון אמיתי לפגוש את מה שמעבר.
הדינמיקה של ההתהוות
מהם התהליכים המתרחשים כשאנו פוגשים את מה שמעבר לנו, באופן משמעותי ובלתי-אמצעי, שמאפשר בניית אני מחדש ובאופן אחר? בראש ובראשונה עצם המפגש עם נוכחות שהיא לאין-ערוך ביחס אלינו, כמעט ברמה של אינסטינקט – יעלה את הרצון להיאבד ו'להיבלע' באינסוף. רצון קמאי זה מוכר ועולה בצורות שונות ומוחש ביתר תוקף בתקופות מעבר בכלל, וכן בתקופות שונות של החיים: הם עולים בשלבי ההתפתחות הנפשיים המוקדמים, הם שבים ועולים בגיל מבוגר יותר ככוח שיש להתמיר בתהליך האינדווידואציה, והם חוזרים ומופיעים לקראת המוות, ובמישור הקולקטיבי אנו מכירים אותם כנטייה המופיעה בהתפתחות המיסטיקה הקדומה.
אלה הן מהופעותיה החיוביות של הנטייה להיאבד בתום המציאות העליונה. בחסידות מלמדים שלכל נטיה נפשית יש שורש חיובי, ועם זאת כל נטייה נפשית עלולה להתעוות למצב 'נפול'. מצבים נפולים של הרצון להיאבד אפשר למצוא, בין השאר, בנטייה להתמכרויות, בנטיות אובדניות (של איבוד חיים ותקווה בצורות שונות), בהרגשת יאוש.
כאן המקום להוסיף הסבר על משמעותם של תהליכי הבירור, הבנה שתשמש אותנו גם בהמשך הדברים (ביחס לקשר בין האני הראשון לשני).ממבט התפתחותי קולקטיבי אפשר לומר שמאז האכילה מעץ הדעת טוב ורע, המציאות מופיעה בפנינו מתוך שניות ומורכבות, מתוך ערבוביה של טוב ורע הדורשת בירור. אלא שבירור אמיתי לא יכול להיעשות מגובה העיניים של מה שצריך להתברר, אלא רק ממבט עליון יותר – מהזיקה לעץ החיים, המסמל את עצם החיים על הופעתם הטוטאלית. לכן בירור מקיף ונוקב יותר יכול להיעשות רק עם בניית אני מתוך קשר עם האלוהים, הוא האינסוף. עד אז אפשר רק להיעזר בעץ החיים ככיוון, ולומר שכל מה שקרוב אליו יותר הוא מבורר יותר.
בתהליך הבירור אנחנו נקראים לבחור בחיים[3] (ולא לחפש רק להימנע מכאב), ולאמץ לעצמנו את החיות הפנימית החיובית המוטמעת בכל דבר ומהווה את 'שורשו. חיות זו קרויה בלשון החסידות 'ניצוץ'. יש להתחבר לחיות הפנימית של כל דבר, המקיימת אותו, ולהתמיר או להרפות מהיתר (כלומר, מהצורות החיצוניות הכרוכות בניצוצות אלה). ניצוצות אלה מעורבבים במציאות מורכבת הכוללת גם 'קליפות', שהן המציאות החיצונית שתפקידה להגן ולשמר את התוך, אך בפועל הן גם מפריעות להגיע אליו פנימה.
בתהליך הבירור אנו מנסים לבוא במגע עם הניצוץ האלוהי המהווה את הקיום והחיות של כל דבר, לזהות אותו, לשחרר אותו מן הקליפות, ובכך לאפשר לו לעלות חזרה למקורו. כשמציאות שלילית מתרוקנת באופן כזה מהניצוץ האלוהי שבה – היא כאילו קורסת אל תוך עצמה ונאבדת. לכן, בתהליך הבירור נבחין בין חלקים פנימיים שנרצה לאמץ לעצמנו, לבין קליפות חיצוניות שמהן נרצה להרפות ולהיפרד, ויש את מה שנרצה להתמיר – מה שעדיין נתון תחת השפעתו של עץ הדעת טוב ורע. רק אחרי שדבר מחובר לשורשו הוא חופשי ומוחש בכל מקום, ואז התמונה הקיומית יכולה להשתנות מניצוצות שצריכים בירור תוך העלאתם לשורשם, לממשות אחת חיה שכל דבר הוא חלק מה'עצם', כמו טיפה מים החיים, ובכך בעלת אותה איכות וחיות אינסופית השורה בכל מקום. אך מה שעדיין שרוי בערבוביה, בכאוס, הוא בעל כוח המשיכה עצום, בהיותו מלא חיות של ניצוצות אלוהיים, ה'קוראים' לנו לשחררם. הערבוביה קיימת כל עוד לא הצלחנו להגיע לבירור ממצה, כזה שיאפשר לכל מה שצריך לעבור התמרה להגיע למקומו האמיתי.
מכאן אפשר להבין את הבירור של המצבים הנפולים של הרצון להיאבד והעבודה איתם: היאוש, למשל, לא ייעלם באמת עד שהחלקים שלו שמקורם בנטייה מיסטית להיאבד באינסוף יימצאו את ביטויים בעבודת הדביקות – משום שנטייה זו היא שורשו החיובי של הייאוש. עד שנצליח להטמיע את השורש באני המתוקן, הנטייה להיאבד תמשיך לדפוק בכל דלת שיש לה סיכוי להיכנס דרכה, ותוחש בין השאר בהרגשת יאוש. העבודה היא התמרת הייאוש, העלאתו וחזרתו לשורשו החיובי: תשוקת הדביקות, והשאיפה לממד שמעבר (כשכל מה שפחות מכך יתפס כמייאש).
מתוך דברנו על תהליך הבירור, נחזור להתבונן באותה נטייה קמאית להישאב ולהיאבד בממד הרוח (כלומר, לאבד בו את האני הנפרד שלנו). אנו פוגשים נטייה זו באופן נוגע ומשמעותי בבואנו ליצור את עצמנו מתוך הקשר עם האלוהים. קשר זה נמשל לטבילה בים, "מקווה ישראל ה'"[4] – הקשר עם האלוהים הוא היחידי שמקיף ומכיל אותנו לגמרי, מים חיים שאפשר לטבול בהם ולהיוולד מחדש. וכמו בהלכה, שבה להיות מוקף לגמרי במי הטבילה הוא שלב הכרחי שמאפשר את עיקר ההיטהרות, שהוא היציאה מהמים[5] – כך ה'היבלעות' בלא-נודע האלוהי הוא שלב הכרחי לעיקר ההתהוות – שהוא היציאה מהמים, היות לאינדווידואל, להיות עצמנו. כדי לא להיות נתונים להישאבות זו לאבדון, אנו צריכים תעצומות נפש אחרות, עצמיות ועוצמתיות דיין כדי להיוולד,לפרוץ הלאה ולהתהוות. החיבור לאותה מהות פנימית, אישית וחד-פעמית, בתמיכת הכוחות הרוחניים המקיפים את האדם, יכול להעצים אותו ולאפשר לו לעבור תהליך אותנטי של אינדווידואציה והתפתחות אישית. תהליך זה של יצירה עצמית מקבל משמעות והרגשה אחרות לגמרי כשהוא מתרחש מתוך המפגש בין הרצון האישי לרצון האלוהי. וכמו שהורה שמח בתהליך ההתפתחות של התינוק שלו, ושמחתו פותחת ומלווה את התינוק בדרכו האישית והחד-פעמית, כך ההתהוות מתוך הרצון האלוהי של היותנו, ושל אהבתו אותנו, שהביא לבריאתנו – יוצרת שמחה המאפשרת ותומכת בהיבקעות ממצב ראשוני זה של היבלעות.
המפגש בין הרצון האישי לרצון האלוהי מעצים מאד, ומפעים חיות עצומה הפותחת ומשחררת את הרצון האישי כך שיוכל להכיל את מה שמעבר. כשהרצון האישי והרצון האלוהי נושקים, ניתן לרצון האישי הכוח לברר את מה שמעכב את התפתחותו. ובדוגמה שלנו: כשהרצון האישי להיות אנו עצמנו מהדהד את הרצון האלוהי שנחיה ונגלה את פניו הייחודיים של צלם האלוהים הטמון בנו, ההרגשה שהאלוהים רוצה בנו ובחיינו יכולה לברר את היסודות המעכבים את היותינו למה שאנחנו (דוגמת ההרגשה שאיננו ראויים, חוסר אמונה בעצמנו, שנאה עצמית ועוד). בירור אמיתי יכול להתאפשר רק כאשר המקום הרעוע שלי פוגש את מה שהוא גבוה ממנו לעין ערוך: הרצון האלוהי המוחלט שחפץ בי ובקיומי. תחושה זו מכוונת אותנו כמו מגנט, שיוצר עבורנו שדה אנרגטי המאפשר לנו לצמוח ולהתהוות ממקום חיובי נוכח ובלתי מעורער, ובכך לאפשר טראנספורמציה אמיתית.
עם תחילת יצירתנו מתוך הקשר עם האלוהים, ודרך כך גם עם הרצון האלוהי הראשוני בעצם קיומנו – מתקבלת תחושה של מרחב שנפתח עבורנו וחפץ בנו ובצמיחה שלנו, מאפשר אותה ואף תומך בה. מתוך אותה תשתית כללית המאפשרת את עצם קיומנו, אפשר להמשיך להיבנות באופן אישי תוך גילוי כוחותנו הפרטיים המסוימים. תחושת החום הנפשי הנוצרת על ידי כך מאפשרת קשב חיובי ומטפח לנטיות השונות שלנו הזוכות באופן הזה ל'תאורה אלוהית', המאירה עליהן ומבעדן ומעידות על מקורן האלוהי.
וכך אנו מבינים את המשמעות האימננטית הטמונה בתוך ליבנו פנימה, ומתעוררת בנו תשוקה ועניין להקשיב ללב. הקשב ללב הוא לנסות לחוש מה האלוהים מאיר בליבנו, להקשיב פנימה ולהבין שמה שרואים הוא מתוך התאורה האלוהית. שהאלוהים באהבתו אותנו מראה לנו את עצמנו ודרכינו את נוכחותו המפעימה את ליבנו, מעורר בנו את דרכנו בחיים, מאיר דרכנו את עולמו. כל זה הוא חלק מהדיאלוג, וחלק מהשאלה הקיומית שלו אלינו 'איכה'.[6] השאלה 'איכה' מהדהדת תמיד, בצורות שונות, והיא נוכחת בכל מה שאנחנו עוברים: במעבר מהמצב של בנייתי האישית עם ההיסדקות, ההשתדלות, איבוד העצמי כפי שידעתי עד כאן, החיפוש מתוך מחשכי אי הוודאות – לדרך של בניית אני מתוך קשר עם האלוהים האינסופי, המקיף והשורה בכל, המעיר את ליבי להיות מה שאני. מגע זה מפלח את הבדידות הקיומית שלי באבדי במחשכים לא נודעים ומביא למעין 'ריקוד' משותף עם בוראנו. גם בריקוד זה קיים המימד של להיאבד באלוהים, אך בצורה מבוררת – לא להיבלע לכדי חוסר קיום אלא להיאבד באהבה המעצימה את קיומי. ויש בריקוד גם דינאמיות, אילתור, קשב, חיות, תשוקה, שיתוף ואינדווידואליות. ישנו מרחב אישי ומשותף, משך ודרך. ריקוד זה נהיה אולי סוער במיוחד בהיות האדם מוחש כנתון במרחב גדול, אפשר אף בין שמיים לארץ, בו הוא מיטלטל מקצה לקצה, בין אפסות לאינסוף, כמובא בתהלים: "מה אנוש כי תזכרנו... ותחסרהו מעט מאלוהים..."[7] מנעד עצום זה מניע אותנו עד לקצה גבולות היכולת האנושית, מזכיר לנו שאנחנו לא על אדמה יציבה אלא על המים, ברוח סערה,[8] רוקדים עם תנועת הגלים והרוח. תנועה ערה זו היא המאפשרת את מלוא ההתהוות שלנו. זהו ריקוד של התמסרות ועוצמתיות כאחת, הכנעה והשתדלות. זהו ריקוד משותף של להיות שותף לבורא.
אפיונים ודרכי בירור בבניית האני השני
בבואנו ליצור את עצמנו מחדש מתוך הקשר עם האלוהים, אנו מתחילים להתמודד עם תהליך ההתהוות האישית שלנו מול ממדי האינסוף האלוהיים. נשליך מעט אור על מקצת מהתמודדויות אלה ודרכי בירורן, כשאלה יוכלו גם לכוון אותנו ביחס לבירורים והתמודדויות נוספים. נתייחס כאן לשני מאפיינים של הקשר עם האלוהים: היותו יודע הכל ובעל אהבה אינסופית.
ברוב מערכות היחסים, נקודת המוצא היא הלא-נודע. מי שאנחנו נכנסים עמו לקשר אינו מכיר אותנו, ולמעשה גם אנו איננו מכירים את עצמנו די הצורך. הדברים מתבררים עם התפתחות הקשר עצמו. שונה הדבר בקשר עם האלוהים. מצד אחד הלא-נודע מאד נוכח ואף מתעצם ביחס שלנו אליו, מאחר שהוא כל כך מעבר להשגה שלנו, הוא עצם הסוד והמסתורין. בהתקשרותנו איתו באופן הזה אנו לומדים שהנוכחות והאינטימיות לא תלויים בהבנה שלנו, הן משהו יותר עמוק, שאפשר להרפות מהניסיון שלנו להבין כדרך המלך להתקשרות. הקשר עם האלוהים שהוא לגמרי מעבר להשגה ולהבנה שלנו מפתח בנו את כוח ההתמסרות הבלתי אמצעית, זה שאינה תלוי בדבר, שההא חופשי מכל מבט חיצוני, מתנה ומבקר. כמו פגישה לילית בחושך, אדם פתוח לפגוש באופן הכי חשוף ובלתי אמצעי את הלא נודע, לדעת אותו בתוכו. ויחד עם זאת, הקשר עם האלוהים הוא לא רק עם הלא-נודע, אלא גם ההיפך: עם מי שיודע אותנו יותר מכול, אף יותר משאנחנו יודעים את עצמנו. אין אפשרות להסתתר, אי אפשר ליצור קשר מתוך דימוי עצמי שנבנה על בסיס של מה נבחר לגלות ומה לא - הכל חשוף.
מצב זה יכול להיות מוחש כמבייש, מביך, משפיל או בדומה לאופן שבו אנו רגילים לחוות את היותנו חשופים. אך אם אנחנו באמת נפתחים לקשר עם האלוהים, שהוא אחר לגמרי מכל קשר אחר שידענו - נבין שההתבוננות שלו בנו היא שונה מכל התבוננות שהכרנו. איננו יודעים מהי אותה פרספקטיבה אלוהית, אך ברור שהיא שונה בתכלית מתפיסתנו אנו, "כי לא מחשבותי מחשבותיכם נאום ה'".[9] לא רק שהכל נודע לו, מה שבמבט יותר פנימי יכול לאפשר לנו לבטוח, להירגע ולהתמסר ליד ההשגחה החמה - אלא שמבטו האינסופי הוא בעל איכות וגוון אחרים: הרבה יותר רחב ומכיל ממה שאנו מכירים, הרבה יותר מעמיק, חודר ומבין לחדרי הלב על המורכבות שלהם. המבט האלוהי הוא כל כך חם ואוהב ומקבל, וככל שאנחנו נפתחים אליו כך מתאפשר לנו לנסות ולחוש מבט זה ולהפנים אותו, להזדהות איתו ולנסות לאמץ אותו גם למבטנו אנו.
דווקא עובדת היות הכל נודע בפני האלוהים יכולה להביא לאותנטיות הרבה יותר גדולה: בהיות האמת פתוחה וגלויה, אנו קרואים לעמוד לפני האלוהים באשר הננו. להיות נוכחים באופן מלא, ללא פחד. נוכחות מלאה זו בפני האלוהים נותנת לנו כוח לעמוד כך בפני עצמנו, גם לא לפחד שמשהו בנו ייוודע לזולת – שהרי הוא ממילא כבר נודע באופן כלשהו.
ומתוך שהאלוהים יודע עלינו הכל, ועם זאת מקבל ואוהב אותנו כל כך – אנו לומדים איך לקבל ולאהוב את עצמנו ואת הזולת באופן אחר לגמרי. אנחנו מבינים שהאהבה היא לעצם היותנו, וכל ידיעה, תהא אשר תהיה, אינה מעלה או מורידה דבר.
אכן, בבואנו ליצור את עצמנו מתוך הקשר עם האלוהים, אנו פוגשים לראשונה אהבה מוחלטת, ללא גבולות וללא תנאי. שלא כמו בקשרים עם אנשים, בהם אפשר שהצד השני אינו מעוניין בקשר, ובכך יכול לעורר בנו רגשות של עלבון, השפלה, תסכול וכדו' - הקשר עם האלוהים תמיד פתוח בפנינו, וכל עבודתנו היא להיפתח אל אהבתו האינסופית. האני שנוצר מתוך הקשר עם האלוהים הוא בעל לב פתוח לאהוב ולהיות שטוף באהבה האלוהית ובביטויה האינסופיים שבמציאות, שדרכם האהבה משתקפת. כדי לחוש את המציאות על מורכבותה כביטוי לאהבה האלוהית, דרושה פתיחות רגשית ויחס יצירתי לאופני הגילוי האלוהי, שיכולים להתבטא בדרכים שהן רחוקות בתכלית מאיך שהיינו מדמיינים אהבה. המפגש עם המציאות הוא ביטוי של האהבה האלוהית, שבא לעסות לנו את הלב, לצור בנו צורות, ליצור אותנו מחדש מתוך פתיחות גדולה יותר, להגיע לוויתור עמוק יותר על ציפיות ורצונות מוגבלים, לשחרר אותנו מלהיאחז בבדרך בה הדברים נראים לנו מבעד לפרספקטיבה הצרה שלנו. האלוהים פותח אותנו אליו דרך המציאות, וככל שנבוא ממקום יותר עמוק של פתיחות ואהבה, שפלות ושמחה – כך האני האמיתי שלנו, שנוצר מהמפגש הטוטאלי עם האהבה האלוהית הטוטאלית – ייווצר וייפתח לחיים באופן אחר.
אהבה אינסופית זו מעניקה תשתית פנימית, מעין שכבת צרי שנותנת לאדם את ההרגשה הבסיסית של אהבה ורוך ואיחוי, כדי שיהיה יכול לחיים. תשתית זו מאפשרת להתייחס לדיסונאנסים הרגשיים בצורה אחרת: כביטויים אנושיים נפולים של האהבה האלוהית, שבאים לברר אותנו ולפתוח אותנו באופן עמוק יותר. כך אפשר להיפתח באהבה וחמלה לזולת, ולהבין שחספוסו הרגשי הוא ביטוי של כאב, והבחירה שלנו היא איך לא לסגור את הלב אלא להיפתח לאהבה האלוהית כפי שזו בוחרת להתגלות (ובכך גם לאפשר לעוד משהו להיתקן בתוכי). כך ביחס לבדידות הקיומית – כשזו נתפסת על רקע האהבה האלוהית האינסופית, היא כבר לא מוחשת כטוטאלית אלא כפנים מסויימות של האהבה האלוהית, פנים שקוראות לי להיפתח אליו גם דרך מה שמוחש ככאב וכמחסור רגשי. אכן אהבה אלוהית זו מהווה תשתית שמשפיעה על כל התחושה הקיומית.
כפי שהדגשנו, בניית האני מתוך הקשר עם האלוהים צריכה להשפיע לטובה גם על יחסנו למציאות. חשוב לשים לב שהמפגש עם האהבה האלוהית האינסופית אכן יבנה אותנו באופן חיובי, כפי שתיארנו עכשיו, ולא יהווה עבורנו חוויה טוטאלית כזאת שמפשיטה את שאר המציאות מערכה וממשמעותה. כשלא יודעים איך להיבנות עם האהבה האלוהית האינסופית, אפשר שחוויה זו תתקבע בתוכנו כצורת האהבה היחידה האפשרית, בעוד שכל אהבה אנושית, בהיותה חלקית - תהיה מוחשת כחסרת ערך לעומתה (ואפשר שאף לא תהיה מוחשת כלל). התייחסות בריאה יותר תראה את האהבה האלוהית כפותחת אופק ונותנת תשתית לאהבה האנושית ולאהבה לחיים, כאדמה פוריה שבה הכל יכול להיקלט ולצמוח. האהבה האלוהית יכולה לתת לנו כל מה שצריך כדי שלא נרצה מהמציאות את מה שהיא לא יכולה לתת, שנהיה פתוחים ונינוחים ונרגשים בפניה, חשים את המלאות האלוהית הטמונה בה, ומודים עליה.
בדרך לניגון האישי
התייחסנו קודם לעבודת הבירורים: העבודה של לזהות ולהתקשר לניצוץ האלוהי הפנימי, תוך שחרור או התמרה של החלקים האחרים. מהו היחס המבורר בין הופעות האני השונות, ואיך נעשה המעבר ביניהם? אף שהופעות האני הן רבות ומשתנות במהלך חיי האדם, אני רוצה בכל זאת להתייחס למעבר בין אותו אני ראשון, החש כישות נפרדת, שנוצר ביחס בין אדם לסביבתו האנושית-קיומית על מגבלותיה המוטבעות, לבין 'אני שני' שנוצר מתוך הקשר החי עם האלוהים, והוא מערכת פתוחה.
כפי שתיארנו, כשהאני הראשון צריך להתמודד עם מציאות (חיצונית או פנימית) המורכבת מכפי יכולתו – הוא מתחיל כמו להיסדק. סדקים אלה ברצף האישיותי הפנימי יכולים להיות מוחשים בדרכים שונות, למשל: כחוסר התאמה בין העולם הפנימי לעולם הסובב, כפרגמנטציה ברצף האישיותי, כערעור עמוק. חשוב להדגיש שאין מהלך זה תוצאה של בעייתיות כלשהי, אלא עדות לכך שהמערכת הפנימית של האדם מחפשת באופן זה להמשיך להתפתח, להיפתח ולהיבנות. אלא שהסטרוקטורה שלה מוגבלת ולא מאפשרת זאת, ולכן תחילת הצמיחה לובשת פנים של פירוק והתפרקות (כזרע באדמה). סדקים אלה, אם כן, הם בעצם תחילתה של היפתחות המערכת הקיימת, ובכך מהווים שלב קריטי בהתפתחותה. סדקים אלה גם מאפשרים לאדם את המעבר מהיותו כעין מערכת סגורה, עצמאית ותלושה, להיותו חלק ממערכת פתוחה, שעצם מהותה נוצר מתוך זיקה וקשר, כשהסדקים, עם כל הכאב העולה מהם, הם המאפשרים לאינסוף לחדור ולשכון בתוך האדם פנימה, הם המאפשרים את הנוכחות האימננטית. השאלה והבחירה היא מהי התגובה שלנו לאותם סדקים – האם יגבר עלינו הפחד והאינסטינקט להישמר ולהיסגר, האם ננסה להתמודד עם תחושת הערעור על ידי היאחזות במה שלא ישוב עוד, או עלי ידי ניסיון לחפות על המקום החשוף? אם כך נעשה אנו עלולים להביא על עצמנו שבר עתידי, כשהמערכת כבר לא תוכל לעמוד בעומס המתחים חסרי התוחלת – ותקרוס. אך השבר והפירוק, קשים ככל שיהיו, מאפשרים בנייה מחדש, מאחר שאבני הבניין כבר פזורות ומשוחררות זו מזו, לא כבולות עוד לצורת בנייתן הקודמת.
תגובה אחרת למצב של תחילת ההיסדקות היא הוויתור. במצבו הנפול הוויתור לובש פנים של כניעה, ייאוש ורפיון ידיים. אמנם אלה הן תכונות נפולות אך גם מצב זה יכול להביא בסופו של דבר לבנייה חיובית. רפיון זה מביא למעין שקיעה ואיבוד צורה, אך אותו מצב גלמי יכול להיות תשתית פתוחה להיווצרות חדשה. לפעמים המצבים הנפולים של הוויתור מתבררים תוך כדי הופעתם ועולים לשורשם החיובי. הוויתור במצבו הגבוה הוא היכולת להרפות מאחיזת יתר, לא מתוך יאוש אלא מתוך התמסרות לכוחות גדולים יותר שפועמים דרכנו ומאפשרים את עומק ההתהוות.
בכל מקרה - עם תחילת היסדקות האני נכנס האדם למהלך שאין ממנו חזרה. הוא יכול לנסות להילחם בו והוא יכול להתייאש בגללו – כך או כך, אין דרך לחזור לתמימות הראשונית. השאלה הגדולה היא מה הלאה – האם האדם יפול ברוחו, או יצליח להיבנות אחרת, מתוך שבריו, ובהתמסרות ליד ההשגחה החמה?
כדי לעבור תהליך של התהוות אחרת, צריך קודם להיות באמת נכונים, כביכול, למות. צריך לעבור תקופת מעבר של איבוד עצמי טוטאלי, לאפשר לעצמנו ולכל אשר לנו להישבר ולהיאבד ולהיעלם מאליו. צריך להדגיש ששלב זה אינו שלב פעיל ובחירי אלא הוא בעיקרו שלב של וויתור והתמסרות, להרפות ולאפשר לעצמנו להיפרד מכל מה שהיינו ומכל מה שחלמנו להיות. שלב זה כרוך באבל כבד ובגעגוע עמוק, ונותרים בו ללא מוצא, באבדון גמור.
רק בשלב יותר מאוחר יכול להתקיים אותו מפגש מכונן בין השבר או ההתפרקות לבין מה שמעבר להם. עתים מפגש זה נוכח יותר, עתים הוא בהסתר כל כך שקשה מאד לתאר אותו. אך הוא זה שנותן משמעות ופשר לכל השבר ותחושת המוות הזו, כמעין לחש רוטט בלילה דומם, מבשר שעדיין יש דופק.
הרב קוק מסביר את המשמעות הפנימית של הדינמיקה של השבירה:
"למה באה השבירה? לפי שהאלוהות נותנת היא לפי כוחה והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת. על כן נותן הוא הטובה בלא שיעור לפי מידתו, ותהיה אלוהית בלתי גבולית. ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל כי אם כשישבר לגמרי, וייבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלוהות. ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלימות של הבורא, ויתעלה ממעל לגבול של הנברא, מה שלא היה אפשר בלא שפע רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו שהיה תמיד במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל."[10]
לדבריו השבירה מאפשרת לממד האינסוף שבאדם להתגלות. בתהליך השבירה גם המוגבלות של האדם נשברת, והשבר מוליד תשוקה פנימית עמוקה – להבריא, להיאסף, להיבנות לאחד, לחבור עם מה שמעבר. הגדילה המשמעותית של שטח הפנים של אדם שליבו מנופץ לרסיסים, והתשוקה שמתעוררת בו ל'בלתי גבולי', למה שמעבר לכל ההגבלות – יכולות להביא אותו 'להתאחד באלוהות'.
במקרה הטוב בו אדם ממשיך בדרכו ומתחיל לבנות את עצמו מחדש מתוך הקשר עם האלוהים, נשאלת השאלה מהם המעברים בין שתי הופעות האני? איך מבררים את כוחות הנפש שנוצרו אצל האני הראשון, והאם ובאיזה אופן יש להם מקום באני השני? כאמור, בכל דבר קיים ניצוץ אלוהי שהוא עצם החיות הפנימית, נקודת האמת – והוא ממשיך להתקיים, לעתים בצורות שונות. היתר מתברר: יש כוחות, תכונות או 'לבושים' (דרכי ביטוי) שאדם רק מייחל להשיל, ומות האני הראשון מאפשר לפעמים ברגע את מה שחיים שלמים לא תמיד מצליחים לעשות. ישנם חלקים בתוכנו שכבר אינם רלוונטיים לאני החדש שייבנה, ועלינו להיפרד מהם לקראת הכוחות החדשים שעוד ייבנו בנו. ויש כוחות חיוביים ששירתו אותנו שיכולים להמשיך ללוות אותנו בדרכנו, אף כי לרוב הם ילבשו צורות אחרות. ככל שנהיה פתוחים ונאפשר צורניות חדשה זו, כך כוחות אלה יוכלו להמשיך ללוות אותנו בדרכנו (למשל עצם החיפוש, בקשת האמת, אומץ לב ועוד). בירורים אלה נעשים בחלקם מתוך עבודתנו המודעת, ובחלקם נעשים מעצמם, כשעבודת הבירורים המודעת שלנו יכולה לתמוך בתהליך הזה.
נסיים בסיפור חסידי ידוע, לפיו בהיות הנשמה בעליונים היא שמעה את הניגון האלוהי הייחודי שלה, אך עם רדתה לעולם הוא השתכח ממנה. האדם מחפש אחרי ניגונו כל ימיו, מונע מתוכו למקום פנימי לא נודע. בבואנו לבנות את האני שלנו מתוך הקשר עם האלוהים, אנו מתקרבים לאותו ניגון אישי אותנטי מתוך שנשמעים טונים צלולים וברורים של הממד האינסופי שמעבר ובעומק הכל, המתגלה במציאות. אין אלה טונים מעורפלים שמחפשים את דרכם באפילה, באנדרלמוסיה של צלילים ללא מוטיב מוזיקאלי, אלא טונים מלאים רזונאנס שלפיהם אנו קרואים לכוון את שאר המיתרים שלנו, את כל קומתנו הנפשית.
טונים צלולים אלה נשמעים לרוב לכל מי שהוא בעל זיקה רוחנית. אך בדרך כלל עיקר היחס אליהם הוא שאלה של ווליום – האם הטונים הרוחניים יוכלו להישמע באופן מספיק חזק וברור כדי להתגבר ולטשטש את הטונים הצורמים של מופעים אחרים, שלי ושל חיי? ובהתייחס לדוגמאות שהבאנו: האם האהבה האלוהית שבי יכולה להיות מוחשת דיה כדי שלא אגווע מהבדידות הקיומית שלי? האם יש בכוחו של המבט האלוהי החם להמיס את תחושות הבושה וההשפלה שלי בהיותי מה שאני?
כאמור, איננו זוכרים את הניגון המקורי שלנו, הוא יכול רק ללכת ולהתברר ברובד סמוי מתוך קשב לצלילים השונים עימהם נפגשים במהלך החיים. במששי את דרכי בים הצלילים אני יודעת שהניגון שלי לא נשמע כמו מאבק צלילים נואש.
כשאנחנו מכוונים כלי נגינה, אנו מנסים לכוון את שאר הצלילים בהתאם לצליל המכוון. זה נשמע פשוט, אך צריך לזכור שבעולם פוסט-מודרני אין שום צליל שנחשב כמכוון, ולכן אין כלל בסיס להרמוניה.
איך אנו יכולים לכוון את הכלים של נפשנו? מתוך הפריטה על המיתר של הצליל המכוון ועל מיתרי הצלילים המתבררים ביחס אליו, אנו קשובים למרווחים ולמעברים ביניהם, ולדינאמיקה סמויה שמתחילה להתפתח וליצור מלודיה אפשרית. איך הצליל המכוון יכול להיות נוכח בתוך המקום של הכאב, ליצור בו תהודה רכה עד שקולו של הכאב יישמע באמת אחרת? איך המוזיקה מתפתחת בהשראת הצלילים המכוונים ודרך חיפוש קשר הרמוני ביניהם, איך המקום המכוון הוא גם קשוב ומכבד את המקום האחר, מעשיר אותו ומעמיק אותו מבלי לגבור עליו ומבלי להעלים אותו? עד כמה אני פתוח לפרוט על מיתרים לא מכוונים בתוכי, כדי לאפשר להם להתברר ולהשתלב, להעשיר ולהעמיק את המנגינה שלי? כמה מקום אני מאפשר לרוחות השמיים להתנגן בי, מתוך פתיחות וקשב גדולים עוד יותר, מתוך יצירת תהודה פנימית בינן לבין החללים שבתוכי? איך נשמעים כל הצלילים אחרת כשהם מתנגנים ונשמעים על רקע תיבת תהודה עצומה כל כך, תיבת תהודה היכולה גם להכיל את פעימות מאוויי היותר עמוקים, את אנחות הלב הלומד להיפעם מחדש מתוך המפגש עם האלוהי- גם במקומות שאנו חווים כלא ברורים ואף תמוהים כל כך?
מדובר בעמקים, בדקויות, שלא תמיד נראים לעין. מה ההבדל בין צליליו של כלי שנבנה בבית חרושת לזה שנבנה בידי אדם למוד-חיים? מה ההבדל בין לנגן ביום או בלילה? בין לנגן את אותה מנגינה מוכרת שלמדנו, עליה התאמנו כה רבות בחשבנו שמה שלימדו אותנו הוא בוודאי נכון ומתאים, לבין אותה מנגינה שמתנגנת ביד שהרפתה מלהיאחז במיתרי החיים בכוח, באצבעות שהתשוקה המניעה אותן אינה להתמלא אלא לגעת?
אולי כלום. אולי הכל. אולי המנגינה שאנחנו מחפשים כל חיינו היא אותה המנגינה שאנחנו מנגנים עכשיו – רק שצריך לנגן אותה אחרת. כשתיבת התהודה היא אני עצמי – אותו אני שנוצר מחדש מתוך המפגש עם האלוהים, כפי שהוא מתגלה לי מליבי.
אחרי כל מה שעבר על איוב וכל התמודדותו לפני האלוהים, כתוב "ויען ה' את איוב מן הסערה",[11] ומפרשים ע"פ צלילי המילים "מן הסערה – מבין שערות ראשו".[12] מבשרו, מהטריוויאליות הקיומית שלו, מההווה באשר הוא, עם כל הטמון בו. ומה אלוהים ענה לו על כל שאלותיו? הוא יצר איתו קשר אמיתי, נגע בליבו.
אה – התחלתי קצת להיזכר באותו הניגון...
[1] בראשית ב', ז'
[2] ר' צדוק הכהן מלובלין, 'ישראל קדושים', הר ברכה תש"ס, אות ט'
[3] דברים ל', י"ט
[4] ירמיה ד',ח'
[5] תלמוד בבלי, מסכת יומא פ"ה
[6] בראשית ג', ט'
[7] תהלים ח', ה'-ו'
[8] כמובא בברכות השחר: "רוקע הארץ על המים". ור' גם תלמוד בבלי, מסכת חגיגה י"ב ע"ב
[9] ישעיה נ"ה, ח'
[10] הראי"ה קוק, 'שמונה קבצים', ישראל תשנ"ט, קובץ א', תס"ב
[11] איוב ל"ח, א'
[12] מדרש רבה על בראשית, ירושלים תש"ל, פרשה ד' פיסקה ד'