דרמת הנפש במחזות המסתורין של שטיינר

שטיינר כתב ארבעה מחזות מסתורין – מסתורין פירושו שהם מציגים לא רק את ההתרחשות הגלויה של חיי הגיבורים על הבמה, אלא גם התרחשות נסתרת הכוללת פעולה של ישויות על חושיות, דמויות של מתים וכוחות נגד – על הבמה. בכך מתווה שטיינר את הדרך אל העתיד. האדם המודרני חווה כי מתחת לסף התודעה שלו יש התרחשות עשירה אשר נותרת ברובה אפלה ולא מובחנת, התרחשות זו מעצבת במידה רבה את התנהגותו ואת חייו הפנימיים של האדם, היא יוצקת תבניות לא מודעות אשר מפעילות כל אחד מאיתנו במצבי החיים השונים. שטיינר עושה צעד קדימה: הוא חושף את ההתרחשות הרב שכבתית הזו ומוציא אותה מן החושך לאור - כך מופיע האדם על הבמה בחברתם של אותם כוחות נסתרים אשר ברגיל נשארים מאחורי הקלעים.
 
שטיינר כתב ארבעה מחזות מסתורין, אך  כוונתו היתה לכתוב שבעה. החוקיות של השבע מתארת מהלך בזמן אשר בו נוצרת תמונה של U . המהלך מתחיל בראשוני, בתמים, ומגיע לשיא העומק, הקושי והמשבר בשלב הרביעי ומשם עושה את דרכו שוב למעלה אל הראשית, אך הפעם מחוזק, מודע ועצמאי יותר. העובדה שנכתבו רק ארבעה מחזות מותירה אותנו בשלב הרביעי שבו מגיע המשבר לשיא, ואיתו חוסר האונים וחוסר הידיעה לגבי העתיד. הצופים נותרים עם עצמם בנסיון לדמיין כיצד היו יכולים להראות המחזות הבאים. חוסר האונים בסוף המחזה הרביעי דומה לחוסר האונים אותו חוו האנתרופוסופים עם מותו של שטיינר ב 1925. מאז ועד היום מצויה התנועה האנתרופוסופית בחיפוש אחר זהותה ובנסיון למצוא את דרכה ותפקידה בעולם. כך יכולים אנו לחוות הקבלה בין החיים לבין המחזות גם ברמה הקבוצתית הכללית. אך עיקרם של המחזות הוא האפשרות למצוא בתוך מאבקיהם של הגיבורים את האתגרים העומדים בפנינו כאנשים מודרניים, גיבורי המחזות הם מעין אב-טיפוסים אשר מזקקים ומדגישים את עיקרי הדרך והדילמות אשר ניצבות בפניו של האדם המחפש אחר האמת, ואיננו מסתפק במה שיכולים החיים החיצוניים להציע. התמונה הנפרשת לעיננו במחזות היא גם תמונת קהילה, רשת של קשרי גורל סבוכים, תלות הדדית, קונפליקטים ואתגרים בין אישיים הקוראים להתמודדותם של הגיבורים.
 
מחזות המסתורין נותנים לנו תמונה של הדרך שעושים אנשים לידיעה עצמית, אנשים היוצרים קהילה מיכאלית. הדרך לידיעה עצמית איננה מופיעה בקוים כלליים כמו בכתבים אחרים של שטיינר, אלא כתאור אינדיבידואלי ייחודי, אשר בו אפשר לראות את האתגרים והמשברים של אנשים חיים, שונים מאד זה מזה, על המתחים וקשרי הגומלין ביניהם. הדרך הרוחנית הופכת כך למשהו חי מאד, עתיר ניואנסים עדינים, המתרחש ברבדים רבים. הדמויות עצמן הן אינדיבידואלים מצד אחד, אך גם ארכיטיפים מצד שני, והמתרחש איתן חורג מתאור אישי והופך להיות תאור אשר הצופה יכול למצוא בו את עצמו ואת חבריו, ולקבל מן המחזות תובנות והשראה לגבי הדרך בה הוא צועד בעצמו, גם אם הוא בתחילתה של הדרך.
 
המחזה הראשון נפתח בפרלוד אשר מציג שיחה בין סופיה ואסתלה, אחת "אנתרופוסופית" ואחת לא. חשוב לשטיינר לפתוח ביחסים בין אנתרופוסופים ללא-אנתרופוסופים ולהעביר ברורות את המסר שחילוקי דעות רוחניים אינם אמורים לפגוע בידידות ובהרגשת קירבה בין אנשים.[1] נקודה זו היא רלוונטית היום לא פחות מאשר בימיו  של שטיינר. הנטיה לכיתתיות מלווה אותנו לאורך כל הדרך. חלק מהמאבק של האדם בזמננו הוא להכיר בתוכו את הכוחות אשר מושכים אותו להשען על סמכות, לוותר על מחקר עצמאי ולעמוד מול העולם מזוין ברגש התנשאות מדומה, אשר הופך אותו סגור ובטוח בצדקתו. שטיינר ניסה פעמים רבות להזהיר מהנטיה לכיתתיות, אך התרופה היחידה לנטיה הזו היא ענין אקטיבי מתמשך, כפי שהיה לשטיינר, במאבקים הרוחניים ובפירות הרוחניים של בני זמננו. כל אדם העוסק בתחום כלשהו מתוך האנתרופוסופיה: חינוך, רפואה, אמנות, חקלאות, פסיכותרפיה - נקרא לענין אמיתי במחקרים הנעשים בתחומו בחוגים שאינם אנתרופוסופים. ענין כזה יוביל שוב ושוב לגילוי של מצבי סף של אותם הוגים וחוקרים, אשר מתוך ההתמודדות שלהם עם החיים מגיעים אל סף עולם הרוח - יודעים כי התשובות בעולם החושי לבד אינן מספקות ומצביעים ולו ברמז על הכוון הטרנסנדנטי, על קיומן של אפשרויות סמויות לא חושיות. הוגים כאלה הם המשמשים גשרים בין העשיה האנתרופוסופית לעשיות אחרות ומכאן חשיבותם הרבה. הענין בסוללי הדרך הללו מאפשר הזדהות חוצת גבולות וחוויה של האחווה הכללית של בני האדם העושים את דרכם אל הרוח, בצורות שונות, בעוצמות שונות, מכוונים שונים ובשפות שונות.
 
תפישת הגורל של מחזות המסתורין היא תמונת נגד לטרגדיות היווניות. בטרגדיות היווניות מנץ הרצון החופשי של האדם ומהלך האירועים מלמד אותו כי אין שום אפשרות להימלט מהגורל ומרצונם של האלים. במחזות המסתורין של שטיינר המצב הוא הפוך, ברור כי יש אפשרויות רבות, בהתאמה גדולה או יותר לרצונם של הכוחות הטובים, וכי הגורל מתאים את עצמו - מתוך מאגר אפשרויות אינסופי - לבחירותיהם של בני האדם. מהלך המחזות מדגים בפנינו כיצד הכל צפוי והרשות נתונה. המחזות ספוגים בחווית האחריות הקיומית כפי שהיא באה לידי ביטוי בדבריו של ויקטור פרנקל: "אכן יש משהו תהומי באחריות, וככל שנהרהר בה באריכות וביסודיות, תתקוף אותנו סחרחורת, כי ההתעמקות במהותה של האחריות האנושית גורמת לנו להזדעזע; באחריות של האדם יש משהו מפחיד, אך גם משהו נשגב! מפחיד לדעת שבכל רגע עומדת בפני אפשרות שביכולתי להגשימה באותו הרגע או להחמיצה, כל רגע טומן בחובו אלפי אפשרויות, אך ביכולתי לבחור רק אחת מהן כדי להגשימה, ואילו את כל השאר כבר נאלצתי לזנוח, לדון לאי קיום, וזאת ל"נצח נצחים"! אך גם מרומם לדעת שהעתיד שלי, ועמו גם עתידם של האנשים סביבי, תלוי איכשהו, ולו במידה מועטת, בהחלטה שלי באותו רגע. מה שאני מגשים עקב החלטתי, מה "שאני יוצר בעולם", אני מעביר לממשות ומגן עליו מפני החולף."[2]
 
יוהאנס
 
בתמונה הראשונה במחזה הראשון, נושא אחד הגיבורים, יוהנס, דברים אשר מהווים צליל רקע למחזה כולו. יוהנס מתאר מה קרה לו כאשר שמע את דבריו של המורה – בנדיקטוס. חזרה אליו תמונה מלפני שנים רבות, אז היה קשור בקשר רומנטי עם אישה וניתק את הקשר כאשר הצטרף אל שורות התלמידים של בנדיקטוס. עכשיו נחתה עליו ההבנה: "אתה רצחת אותה" היא לא יכלה לחיות לאחר ניתוק הקשר. כבר מההתחלה חשוב לשטיינר להראות כי הדרך הרוחנית-מיכאלית איננה רק דרך של שימחה ואושר, כי היא רצופת משברים קושי וסבל. קול הניחומים הכוזב של הלנה אשר מנסה לשכנע את יוהנס כי אין אפשרות שהתעוררות רוחנית תהיה מלווה בסבל - נדחה מיד על ידי יוהנס. בימינו טבועה ההתפתחות בחותם המוות, כפי שהצביעה על כך אליזבט קובלר–רוס כאשר טבעה את המושג "מוות קטן". כל גילוי עצמי נחווה כמוות, כל פעם עלינו לוותר על עוד פיסה בתמונה של עצמנו אותה אנו מחזיקים; לעבור את כל שלבי האבל: הדחקה, עמידה על המקח, כעס, דיכאון והשלמה, ורק אז להגיע לויתור של ממש, להרפות מהתמונה שבה אחזנו, מהדימוי העצמי שאותו זיהינו עם עצמנו ולעשות צעד קדימה לישות משוחררת יותר. כפי שאנו בנויים היום, אומר שטיינר, התהליך חייב להיות מכאיב.
 
"משברים הם תמרורים להתעוררות, אך בראש וראשונה להתעוררות אל מה שהיה"[3] ואכן ההתעוררות של יוהנס תומאסיוס היא לעבר, לעברו הכואב המייסר, מלא רגשי האשמה. בניגוד לכמיהה הנאיבית לחיות רק בהווה, העבר אוחז בנו מבפנים בתבניותיו רבות העוצמה. ההתעוררות דורשת מאיתנו להתוודע לעבר הזה התוודעות חוויתית כואבת ומטלטלת. החזרה הזו לעבר היא נשמת הפסיכותרפיה- הנסיון לאסוף ולשקם את כל אותם חלקים של העצמיות אשר נותרו לצידי הדרך. ביטויים של העצמי אשר בילדות נלחצו ונכבשו והוצאו מחוץ לספירה של הביטוי הלגיטימי ע"י הורים, מורים, אחים והסביבה בכלל. המסע אל הילדות הוא המסע אל הילד המרגיש, הילד הכועס, הכואב, הבוכה, הילד היודע, הזקוף האמיץ והעצמאי. כל אותם חלקים אשר הודחקו קוראים לאדם מפינתם בבקשה למצוא אותם מחדש, לעבור חוויה מתקנת, לתת ביטוי לכל החלקים בתוכו, לקראת מציאה מחודשת של השלם, רב הרבדים, רב האפשרויות שהוא כל אחד מאיתנו. ישות אינסופית בפוטנציה, אשר הגורל והנסיבות דחקו אותה לפינה חד- צדדית, מוגבלת בביטויה, נצמדת לתבניות חד-מימדיות וכלואה בתוך הנסיון של עצמה.
 
יוהנס מגלה את הכובד הנורא של האשמה. אין הכוונה שעליו להתחפר ולאבד את עצמו בתוכה,[4] אלא להשתמש בה כמנוף להתעוררות, למציאת כוון, לדרך חדשה. דרך אשר, כפי שרומזת כבר התמונה הראשונה, איננה דרך לגאולה עצמית בלבד - זו בהכרח תהית דרך מוטעית - אלא דרך שבה הצעדים קדימה נעשים מתוך גילוי האחר, מתוך אהבה, תמיכה ואמפטיה לחברים לדרך. בתוך מצולת האשמה עולה הכמיהה לרוח, לקול מנחם אלוהי, אשר יבוא מן הצד השני של הסף בקול של משמעות, אהבה וניחומים. קול זה מהווה חלק בלתי נפרד מדרכו של האדם המודרני אשר בעומדו מול המצוק של חוסר האונים, יודע בעמקי נשמתו כי לא כוחו ועוצם ידו הוא שיצילנו, אלא כוחות גדולים יותר אליהם הוא נקרא להתמסר.
 
יוהנס חווה את עצמו באין, הוא חווה כי כל מה שידע על עצמו מתפוגג, כל הדימויים שהיו לו על זהותו כאדם, על אישיותו ותכונותיו מאבדים מכוחם. זוהי חוויה מטלטלת, כואבת, עליה אומר שטיינר: "בחוויה הזו יש משהו ההורס את עצם העצמיות. הוא חש את פנימיותו נהדפת בכאב מכל מה שהשתוקק אליו. כאב זה, אותו חשים בשלב מסוים של מסע הנפש, משתרע הרחק מעבר לכל כאב שיכול האדם לחוש בעולם החושים. משום כך הוא יכול להשתרע גם הרחק מעבר למה שעליו התגבר האדם עד עתה בחיי הנפש שלו"[5]. שניים מהגיבורים האחרים של המחזה, סטראדר וקאפסיוס מרגישים את הסכנה בהליכה בדרך הרוחנית ולכן עוצרים בשלב הזה.[6] זמננו מתואר ע"י שטיינר כזמן שבו האנושות עוברת את הסף, חוויות מהסוג המתואר אשר היו נחלתם של אנשים אשר בחרו בדרך הרוחנית הופכות להיות חוויות של אנשים רבים, והחסד אשר מנע אותן איננו יותר משהו שניתן לסמוך עליו.
 
הדרך לידיעה עצמית מובילה את הגיבורים למפגש עם התבניות המעצבות את יחסיהן. יוהנס ומריה הם זוג – במחזה השני שומעת מריה קול פנימי שאומר לה שעליה להיפרד מיוהנס, היא מתקוממת ורק בעזרתו של המורה הרוחני, בנדיקטוס, מגלה כי היא חיה באשליה של חוסר אנוכיות ובעצם נהנית מזה שיוהנס מביא לידי ביטוי את חיי הנפש שלה בחייו ובעבודתו האמנותית. יוהנס מצידו מרגיש כי אין לו שום אפשרות ליצור ללא קשר עם מריה. השאלה על הפרק היא שאלת החופש הפנימי של יוהנס. מתברר לנו כי בשתי אינקרנציות קודמות: בימי הביניים ובהיברניה היה יוהנס תלמיד של מריה. אנחנו יכולים לשער כי רבים מן המחפשים היום בתחום הרוחני עסקו כבר בחיפוש רוחני בחיים קודמים.
 
יחסי מורה-תלמיד בעידנים אחרים היו מאד שונים מאלה הנדרשים היום. בתרבויות שונות נדרשה מן התלמיד נכונות לציות מוחלט ללא עוררין, לכל  תביעה של המורה. שטיינר מתאר למשל את המיסטריות המצריות בהן נדרש התלמיד להפקיד את האני שלו בידי המורה באופן מוחלט. "הדבר היה כרוך  בהכנעה קפדנית לכל מה שהמורה דרש מן התלמיד. על התלמיד היה להחליט להדחיק לחלוטין את האני העצמי שלו מבלי שיישארו אצלו הדחפים העצמיים של האני. היה עליו לבצע בקפדנות רק מה שמטיל עליו המורה. לשלטון כזה, ממנו סולדת נפשו של כל אדם בן זמננו, היה התלמיד מוכרח להכנע. על התלמיד היה לציית למורהו לא רק ביחס למעשיו החיצוניים אלא היה עליו להכנע למדריכו אפילו בשטח מחשבותיו ורגשותיו, שיוכל לרדת ללא שום סכנה לתוך פנימיותו שלו."[7] גם היום יש דרכים רוחניות הממשיכות במידה זו או אחרת את המסורת הקדומה. אך הדרך האנתרופוסופית היא אחרת: היא מייחסת חשיבות עצומה לחופש של התלמיד. על פי האנתרופוסופיה הוא קודקוד הצמיחה של האנושות ואסור בשום פנים ואופן להקריבו. אך דא עקא קיים פער גדול בין השאיפה של הדרך הרוחנית המודרנית לבין חייהם של מבקשי הדרך. כולנו נושאים בתוכנו, מוטבעים, את שרידיהם של החיים הקודמים ומתוך ההטבעות האלה מחפשים את היחסים הישנים של סמכות והערצה, גם אם באופן סמוי יותר מאשר בעבר. רבים מן הקוראים יוכלו, בהתבוננות לאחור על הביוגרפיה, למצוא תקופות, ארועים ויחסים בהם היו נקודות של עיוורון או הערצה למורה, אשר הובילה לטשטוש המציאות, להתעלמות מחולשות ולצביעת המציאות בצבעים יפים יותר ממה שהיו בה באמת.
 
אחת מן השליחויות של האנתרופוסופיה היא לפעול לטיהור מתמשך של הספירה הזו של יחסי תלמיד – מורה בתחום הרוחני ולבסס אותם כיחסים של חופש, יחסים שאין בהם יותר: 'נעשה ונשמע', אלא יותר ויותר: נשמע, נחשוב, נבין, נגבש את דעתנו ורק אז נפעל. שאלת ההתמודדות עם סמכות אינה עולה רק בהקשר הרוחני אלא בכל הקשרי החיים: סמכות של רופאים, מורים באקדמיה, מנהיגים ואמצעי תקשורת. בתחום הרוחני השאלות הן חריפות יותר, עמוקות יותר ומסוכנות יותר. במחזות המסתורין מתמודד שטיינר עם השאלה הזו בדרך מקורית: הוא מראה לקהל כי המורה יכול לטעות, המורה עצמו לא מצליח לזהות את כוחות הרשע ולכן איננו חסין בפניהם.[8] בהתבוננות על החברה האנתרופוסופית אפשר להגיד כי יש עדיין חשש גדול מהאפשרות שיש מקומות בהם שטיינר טעה, ואפילו דבקות במעין דוקטרינה של חוסר האפשרות של שטיינר לטעות - דבר המנוגד לחלוטין למה שהוא עצמו אמר.[9] במבט לאחור אפשר אולי להגיד כי שטיינר יכול היה לתרום אישית בנושא הזה לו היה מדבר יותר בצורה פומבית על טעויות שעשה ועל חילוקי דעות בהנהגה של החברה האנתרופוסופית.
 
יש תמונה נוספת שעוזרת לנו להבין את האתגר של יחסי תלמיד מורה בימינו. בנדיקטוס המורה מספר למריה על השליחות שלה - להביא רוחניות לעולם - ועל כך שהרוחניות הזו נתפסת ככוח שמשמיד הרבה דברים במציאות הארצית, הורס את אותם חלקים שמתנגדים לרוח. מריה נכנסת להתקפת שגעון ומתפרצת על בנדיקטוס שהוא מגמד אותה למעין מריונטה ומקללת אותו: "אז ישתנה כעת, מה שהיה האהבה לך, לאש של שינאה פראית. בכל העולמות אתור אחר האש, אשר תאכל אותך."[10] בנדיקטוס עומד ומכיל את הדברים כהתקפה של כוחות מתנגדים. גישה זו יכולה להיות בשבילנו השראה גם לחיי היום-יום. לאותם מצבים בהם אנו רואים את הקרובים לנו "מאבדים את עצמם" מתוך לחץ או קושי, כאשר משהו לחץ להם על כפתור והפעיל מעין מנגנון אוטומאטי בתוכם. להכיל את האדם בשעה זו ולדעת כי מישהו אחר מדבר מתוך גרונו ובבוא הזמן ניתן יהיה להסתכל, להבין ולעבד זאת.
 
יוהנס ומריה יכולים להסתייע בתמונות מחיים קודמים כדי ליצור תמונה חדה וברורה של התבנית שעליהם להשתחרר ממנה. מריה יכולה לחוות כי הכאב שהיא עוברת בפרידה מיוהנס הוא תיקון של הכאב שגרמה כאשר הפרידה את יוהנס ואביו זה מזה בחייים קודמים. הבנה זו מובילה אותה לידיעה כי עליה לתמוך בשניהם: ביוהנס ובאביו מחיים קודמים - קאפסיוס, בדרכם באינקרנציה הנוכחית.
 
יוהנס מתמודד עם כוחה של התשוקה. אחרי שנפרד ממריה הוא מפנה את תשוקתו לאשתו של חברו הטוב סטראדר - תיאודורה. הוא לא מוכן לחיות רק במישור הרוחני, הוא מרגיש שהתשוקה מחייה אותו, נותנת לו אנרגיה, ממלאת אותו והוא לא מוכן לוותר עליה. את תשוקתו של יוהנס חווה תיאודורה כהתקפה, וכתוצאה מן ההתקפה הזו היא מתה. אותה תיאודורה היתה סיליה בחיים קודמים אז התאהב בה יוהנס וגילה כי היא בעצם אחותו. יוהנס חי בהוויה מפוצלת, בעוד שהוא עוסק בעבודה רוחנית וכותב ספר, במעמקים גועשים חיי התשוקה שלו. כתוצאה מכך ברור לו כי הספר שלו לא יכול לשרת את הכוחות הטובים כי אם להיפך.[11] כאן מציג שטיינר את בסכנה הגדולה האורבת לכל מי שהולך בדרך הרוחנית – סכנת הפיצול, הסכנה שהשאיפה אל האור תסמא את עיניו לגבי חולשותיו, מגבלותיו, תשוקותיו ואנוכיותו. לכן בהתאם להדרכה בספר: "כיצד קונים דעת העולמות העליונים" צריך האדם לעשות שלושה צעדים במישור המוסרי על כל צעד במישור הרוחני. התקדמות מוסרית במשמעותה המודרנית היא התוודעות גוברת והולכת לצל הפנימי במקביל לחתירה אל האור.
 
מוסר שדורש רק ציות לכללים ומוסכמות שייך  יותר לעבר, המוסר החדש מבקש היכרות גוברת והולכת, רב שכבתית, עם המניעים הכמוסים המנסים למשוך אותנו בכוחות של גאווה ופחד. נדבך אחרי נדבך יכול האדם לגלות כי באופן סמוי ומתוחכם, באשליה שאנו עושים טוב, פועלים במעמקים מניעים אשר מובילים אותנו בדרך רעה. אנחנו יכולים לגלות כי בשם הרוח והאהבה, אנחנו הולכים במסלול של קינאה, של הקטנת האחר למען רימום עצמנו, כי אנחנו נמנעים ממפגש ומהערכה של הזולת, כי הוא מאיים על תפישת עצמיותנו וכי אנחנו מנסים לגמד את הישיגיו כי השגים אלה מציבים מולנו מראה, אשר דורשת מאיתנו דרישות מהן אנו מנסים להתחמק. אנחנו יכולים לגלות כי אנחנו משתמשים בזולת ופוגעים בו, פעם אחר פעם, כאשר פצעי הילדות ותבניות העבר מפעילים אותנו בלא ידיעתנו.
 
באופן לא מודע חיה בנו התפישה, כי המסע אל האור, אל החוכמה, הוא מסע ארוך ומרתק בו מתגלים צעד אחר צעד הריקמה המופלאה של הבריאה, על קשרי הגומלין המרהיבים בין עבר לעתיד, בין תחתונים לעליונים ובין חוץ לפנים. ואילו לעומת זאת המסע אל החושך יכול להיות קצר, אנחנו יכולים במאמץ קצר שנים לגלות את צידנו הנמוך, את התבניות הנפשיות שלנו ואת נטיותינו האוטומאטיות ולעמוד מולן. אין אשליה גדולה מזו - המסע אל החושך, אל הצל, הוא ארוך לא פחות מן המסע אל האור, וגם בחושך מתגלים רבדים שונים וקשרי גומלין מפתיעים, אשר באותו איזור סמוי מן העין יוצרים עולם שלם המכוון את צעדנו ללא ידיעתנו. מה שיוהנס מגלה הוא שככל שאנו מתעלמים יותר מן הצדדים הללו כך מתעצם כוחם, ככל שמשאירים אותם לנפשם באפלה, כך הם גדלים ומרבים כוח, בעולם החושך הזה פועלים בתחכום ובעורמה כוחות רבי עוצמה.[12]
 
החושך קורא לנו למסע ארוך לתוכו, אל הגילוי של הקינאה, השינאה, הפחד והגאווה הטווים במעמקים ומבקשים את אורה המטהר של התודעה, מחכים לידיעה העצמית הרוויה בחמלה שתבוא ותגאל אותם. המסע אל  החושך מוליד את החום. החום שבלעדיו האור נשאר מיותם ולא שלם, החום המרווה את האור באהבה ובחמלה.
 
בהרצאות על מרכזי המיסטריות מזכיר שטיינר את רוח הנעורים של יוהנס שעולה על הבמה. הוא מדבר על החשיבות העצומה שבחזרה לארועים של הילדות. הוא מדבר על חזרה חוויתית, עוצמתית שבה האדם שוכח את עצמו, ומתאר גם כמה היתה חשובה בדרכו שלו החזרה לארועים של גיל 11, בהם שפך דיו על ספר הלימוד, והרגשות שעלו בו כאשר פגע כל כך במשפחתו דלת האמצעים. זוהי השלמה לדרך ההפוכה ששטיינר מציע ב"אספקט הפנימי של הבעיה החברתית", שם הוא מציע להסתכל על הביוגרפיה בצורה שבה האדם שם במרכז את האנשים האחרים שהיו קשורים אליו בשלבים שונים של חייו, ולאט לאט לומד להרגיש כמה הוא חייב להם, ומעצים בתוכו את הרגש של הכרת התודה. אלה אם כן שתי דרכים משלימות - הדרך האפולינית של ההתבוננות והדרך הדיוניסאית של החוויה. בעוד שהדרך של ההתבוננות והחשיבה מובילה לחוויה של האלוהים בתוכנו, הדרך של החוויה מובילה להתנסות שאנחנו בתוך אהבתו של אלוהים.[13] בהקשרים האנתרופוסופיים יש היום יותר דגש על הדרך של ההתבוננות ופחות על הדרך של החוויה, יש דרכים רוחניות בהן ההיפך הוא הנכון.
 
בהתנסות בזיכרון חוזרים לאותם חלקים בגופים שלנו שקפאו, שמתו, שהופקעו מחזקת האני והפכו משכן לישויות אחרות. אנחנו חוזרים וחווים את המקור של התבניות העמוקות שמנהלות את חיינו ומהוות הד לחיים קודמים. התבניות החיות בחשיכה צוברות כוח ופועלות מאחורי הקלעים, ההתנסות החוויתית בזיכרון מאפשרת להפשיר אותן, להכניס אותן לתנועה, להחיות אזורים מתים וע"י כך לקחת את אותם חלקים ולהחזיר אותם לרשותו של האני. ע"י כך מתגברת חווית החופש של האדם והוא נתון פחות לכוחן הכפייתי של תבניות העבר ואפשרויות חדשות נפתחות בפניו. האדם מאבד את עצמו, את אישיותו, את האני הנמוך שלו לתוך הקוסמוס, לתוך השלם, לתוך האני הגבוה שלו. שטיינר מציע להעזר בספרים ישנים מימי בית הספר או בבגד ישן.[14] היום גישות רבות בפסיכותרפיה מסיעות לאדם בדרך של הזיכרון.[15] שוב אנו יכולים למצוא גשר בין האנתרופוסופיה לבין הקריאה העולה מחוגים רבים מתוך ההתנסות והצרכים של נפש התודעה בימינו.
 
 
בחשיבה ההתנסות היא הפוכה: בחשיבה אנחנו חודרים את הגופים שלנו ב"אני". אנחנו לא מאבדים את עצמנו אלא מוצאים את עצמנו. אנחנו מרגישים שהישות שלנו מתרחבת, חודרת למקומות חדשים, עושה לעצמה בית במרחב ע"י הקשרים חדשים, תובנות, מרקמים של ידיעה. זהו תהליך של אינקרנציה, של ביסוס היכולת שלנו לעמוד כישות חופשיה על האדמה, בעוד  שההתנסות בזיכרון היא הפוכה - היא אקסקרנציה, התפשטות הגשמיות, חזרה למקור שלפני הלידה.
העבודה הזו היא הכנה למפגש עם הזולת. עבודת הזיכרון בונה את היכולת להכנס לדמות אחרת- דמות הנעורים או הילדות שלנו, בהמשך האפשרות להכנס לדמות של עצמנו בחיים קודמים ובשלב מתקדם יותר - ממש לחיות בתוך עורו של הזולת. עבוודת החשיבה המובילה לראיה אוביקטיבית יותר ויותר של הביוגרפיה ומכאן להכרת תודה גוברת והולכת לכל אותן דמויות אשר תרמו לחיינו. הכרת תודה זו יוצרת מציאות של ענווה אשר מאפשרת לחוות את הזולת בעומק גובר והולך עד לאפשרות של הבנה של תבניות גורלו וחייו החוזרים.
 
החיים החברתיים של העתיד, במעמקים, דורשים את הראיה הקארמטית. הפולחן של העתיד - הפולחן ההפוך[16] -  איננו החייאה של טכסים קדומים, אלא חוויה הנוצרת בנפש במפגש עם הזולת המעמיקה והולכת עד שהיא הופכת למעין חוויה דתית שבה נוכח גרעין ישותו של האחר. כדי שנסיונות חברתיים בעתיד יהיו פוריים במשפחה, צוות, ארגון, קהילה ועד למדינה שלמה, עליהם להשען על האומץ המתמשך לעבודה פנימית המאפשרת פגישה עמוקה יותר ויותר של הזולת.[17]
 
קאפסיוס
 
קאפסיוס הוא הארכיטיפ של איש מדעי הרוח: חי במחשבות, חי חיים יצירתיים ופוריים, אך נזהר כל הזמן לא לעבור את הגבול הדק שבו מחשבות הופכות לממשיות ושבו הרוח מדברת כישות ולא חיה בהפשטות. הפחד הזה מגייס לעזרתו את הספק ואת הגאווה. מעין תחושה פנימית שאומרת: "אם אני לא יודע אף אחד לא יכול לדעת". היצירתיות והחיות שלוו גורמים לכך שבתמונה רוחית הוא נראה צעיר מכפי גילו. החלק הצעיר שבו הוא זה שמוצא מפלט מן החיים האקדמים היבשים בסיפורי האגדות מלאי החיים של פליציה בלדה.
 
דרך העבודה האמנותית של יוהנס, קאפסיוס מגלה כי פגישה המודעת לרוח משנה את האדם, את חייו ואת יצירתו. הוא מוותר על ההאחזות במוכר, מוותר על הגאווה שלו ואז מתפרק:
 
"אני מרגיש: כל הדברים
אשר עד כה מילאו את חיי
נופלים ומתנפצים ובהתמוטטותם
הם עוד מעט ימחצו אותי ויהפכו אותי לאין"[18]
 
אחרי ההתמוטטות של יוהנס אנו פוגשים את ההתמוטטות של קאפסיוס, ושוב מביא לנו שטיינר את התזכורת הכואבת: כי ההזדהות שלנו עם האישיות שלנו לא תאפשר כניסה לעולם הרוח. כאן קאפסיוס אשר מזהה את עצמו בראש ובראשונה עם היותו חוקר ואיש רוח, צריך לוותר על החשיבות אשר ייחס לעבודתו בשנים קודמות, לוותר על הספק ועל הגאווה ולעמוד עירום ועריה; מנוקה מכל חשיבות עצמית ומכל עוגן של זהות, טבוע בתוך חוויה של אין - כדי שיוכל להמשיך בדרכו הרוחנית. עמוק בתוכנו שזורים החוטים הסמויים של הזהות, של האישיות, של מכלול התכונות וההישגים שהשגנו בחיים לכלל האישיות שאנו מחשיבים כ'אני'. ה'אני' הארצי אשר נתפש במזרח כמאיה, כאשליה, נחווה במערב כישות רבת עוצמה, אשר נדרש מאמץ אקטיבי מתמשך כדי לעמוד מולה ובסופו של דבר להרוס אותה. בנסתר, בחשיכה, באותם האזורים אשר הגישה כה קשה אליהם, אנו ממשיכים לפתח את תפישת העצמיות העמומה שלנו, ושם אנו מעלים על נס את עצמנו כאנשים טובים, צנועים, נקיים משינאה ומקינאה. במחזות המסתורין אנו רואים פעם אחר פעם כיצד היחסים בין חברי הקבוצה מובילים אותם להתעוררות, להתפרקות ולניפוץ הקיים בדרך למשהו חדש.
 
קאפסיוס מגלה יכולת להתבונן ולהזדהות עם יוהנס. הוא חווה את הסבל הגדול של יוהנס ואת הצעדים שהוא עשה שהובילו אותו למעין לידה חדשה. אנו שומעים על כך מצידו של קאפסיוס, אך ניתן לחשוב על כך גם מצידו של יוהנס, אשר פוגש אדם הרואה אותו ומבחין בדרך שהוא עשה. כמה פעמים אנו חווים כי הקרובים לנו עוורים לצעדים אשר עשינו ונשארים שבויים בתמונת העבר שלנו. הקשב למתהווה אצל האחר הוא אחד הצורות הראשונות לתמיכה הדדית. את הקשר העמוק בין קאפסיוס לבין יוהנס אנחנו יכולים לקשור גם לעבר הקרמטי שלהם - קאפסיוס היה אביו של יוהנס באינקרנציה בימי הביניים.
 
אחת הסצנות המזעזעות ביותר במחזות המסתורין היא הסצנה בה קאפסיוס נתון במצוקה קשה, בתוך חוויה של אובדן ותוהו עד שהוא אומר:
"יותר מידי....יותר מידי.. היכן קאפסיוס?"
ואז מופיע המורה בנדיקטוס ואומר:
"אני מוצא אותך בטוב."
בנדיקטוס נותן את הסברו על הכאב:
"אדם יכול לאבד רק את מה שמפריד אותו מן העולם"[19]
זהו משפט מטלטל. בחושבנו על על כל הסבל שפגשנו בחיינו ובחייהם של הסובבים אותנו, כמה קשה להגיד משפטים כאלה בלב שלם. זהו משפט המגלם קבלת גורל עמוקה, השלמה מתוך שורשי הנפש עם הסבל, כאשר אנו מבינים שהוא בא לקחת מאיתנו רק את מה שמשרת אותנו למראית עין. הסבל מופיע ככזה שמחזיר אותנו אל הנתיב של גורלנו ומסיר את השכבות איתן הזדהינו, אך היטו אותנו מן הדרך. משפט זה מזכיר את המשפט: " חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה"[20] מחזה המסתורין השני נפתח בנבואה הפותחת צוהר לעתיד רחוק, אשר ההויה הקיומית שלנו היום עדיין רחוקה ממנו מרחק רב.
 
במחזה הרביעי שבו מגיע המשבר לשיאו, מגיע קאפסיוס ליכולת של ראיה רוחית. היכולת הזו מובילה אותו לראות את עצמו כמי שצריך להתרחק מן החיים הארציים, ולכן הוא מסרב להשתתף במיזם התעשיתי של סטראדר, אשר בו היו אמורים חברי הקבוצה לאחד כוחות כדי ליצור בובות בהשראה רוחנית. הסרוב שלו הוא אחד הגורמים לכך שהמיזם אינו יכול לצאת לפועל. בשלב זה חוגג לוציפר את ניצחונו כאשר הוא מצליח לנתק את קאפסיוס מן האדמה.
 
קאפסיוס נופל למלכודת אשר ניצבת תמיד אל מול האנתרופוסופים. החשש לאבד את עצמם אם ייפתחו וייתמסרו לעבודה ארצית. הפחד מפני הכוח העצום של הטכנולוגיה, של המדע והכלכלה מהווה כוח משתק לנשמות הזקנות שבין האנתרופוסופים, אשר כמהות לחיים רוחניים.[21] לפנינו תמונה נבואית אשר מצביעה על השבר של החברה האנתרופוסופית במאה העשרים שבה האנתרופוסופים ה'זקנים' נלחמו נגד היוזמות של קבוצת הצעירים להפיץ את האנתרופוסופיה בעולם, שבר שבסופו של דבר הביא לפרוק ההנהלה של החברה האנתרופוסופית העולמית ולפרישתן של החברה ההולנדית והחברה האנגלית ממנה.
 
סטראדר
 
דמותו של סטראדר יכולה במיוחד לגעת אל ליבנו. הוא ילד מאומץ אשר חייו טובלים בבדידות אינסופית. בחיים קודמים הוא מתואר כיהודי, מרפא בצמחים, אשר חי חיי בדידות בסמוך למנזר. סטראדר מבין את ברכת הבדידות.[22] מבין כי התהום הנפערת של הלבד היא גם הדרך לחיזוק עצמי ולעצמאות. מה שנראה מהצד הזה של הסף כקללה קשה, נראה מן הצד השני כפתח המוביל אל האור. בתוך הבדידות העצומה הוא מוצא נחמה, אהבה בדמותה של תיאודורה, הוא מרגיש  שהקשר איתה נותן לו חיים, ובפעם הראשונה הרוח הופכת בשבילו לממשות.[23] אחרי שבע שנים של יחד מאושר היא מתה וסטראדר צריך להתמודד עם העובדה שהגורם למותה הוא הצייר אשר הוא מעריך כל כך: יוהנס תומאסיוס. באצילות נפש נדירה מוכן סטראדר להתגייס אחרי מותה של תיאודורה למען התפתחותו של יוהנס, אשר בגללו מתה אישתו.[24] אך הבדידות מכה שנית. במחזה הרביעי מתברר כי היוזמה של סטראדר להקים נגריה שבה אפשר יהיה לייצר דמויות מאגדות למען הציבור – לא תתממש. סטראדר מוצא את עצמו ננטש על ידי חבריו ומבין כי את החרב אשר תשמש אותו בהמשך התפתחותו עליו לחשל מתוך הבדידות עצמה.
 
סטראדר הוא האבטיפוס של המדען. הוא נרתע ממחשבות מופשטות ומחפש עדויות קונקרטיות לרוח. כך ההתגלות של תיאודורה היא מפתח משמעותי יותר בשבילו מההרצאות שהוא שומע. הוא עובר זעזוע עמוק כאשר הוא עומד מול הציור שבו צייר יוהנס את קאפסיוס. הציור מבטא משהו נסתר- והוא מתחבט איפה הנסתר הזה נמצא: בבד? בצבעים? – לא, בדמותו של קאפסיוס? - גם לא. אם כן היכן? הוא רוצה לקרוע את הציור. המחשבה שעם התפתחותו של האדם נגלים לפניו דברים חדשים והידע משתנה מאיימת לקעקע את כל השקפת עולמו כמדען. מתוך יושר פנימי הוא מודה כי אין לו יותר אחיזה, והחיים הפכו חסרי משמעות. הוא חי חיים פשוטים, מנהל מפעל לברגים ומתענה בתוך חוסר המשמעות.
 
בעוד שכשקאפסיוס סבל אמר לו בנדיקטוס כי הוא מוצא אותו בטוב. לסטראדר נאמר ע"י מריה: "אתה מפיץ חושך" – המעבר מן החשיבה הלוגית לעולם של תמונות הוא קשה מאד בשבילו. אך בעוד שהראיה הרוחית שלו אינה משתווה לזו של חבריו, יש תחומים שבהם הוא צועד לפניהם. המשפט החוזר שלו: "יקרה אשר צריך לקרות", מעיד על הלך נפש של תקווה אל מול העתיד, של היכולת לתת אמון בעולם הרוח ולהתגבר על הפחד, יכולת של שקט נפשי אל מול הבאות- אשר חשובה כל כך בדרך הרוחנית. יכולת החמלה של סטראדר, אשר ראינו אותה בנכונות לסלוח ליוהנס,  שגרם לשבר הגדול ביותר בחייו, באה לידי ביטוי מפתיע במפגש שלו עם אהרימן. שם, מול האויב הגדול של האנושות, הוא מצליח לחיות את כאבו של אהרימן עצמו, אשר לכוד בתפקיד אשר בני האדם לא מצליחים עדיין לשחרר אותו ממנו, ואז לבכות מתוך חמלה עליו.
 
לסטראדר יש  חזון טכנולוגי. האם האנתרופוסופיה נושאת בחובה גם בשורה של טכנולוגיה חדשה? עד היום ההגשמה היחידה בכוון הזה באה מכוונו של פאול שץ.[25]  סטראדר מעונין להקים מפעל שבו יהיה ניתן לייצר צעצועים אשר מבטאים את רוח האגדות. הוא ניתקל בהתנגדות משני כוונים - הכוון של קאפסיוס ופליקס בלדה אשר לא רואים טעם לעסוק בעניינים חומריים, אלא מאמינים בהלך נפש מיסטי בו כל הכוחות מופנים לעולם הרוח, ומן הצד השני מהמנהל של המפעל הקיים אשר משוכנע כי סטראדר הוא אדם ללא כוחות מעשיים מספיקים. סטראדר מופיע כדמות של העתיד, יש בו כוחות שאנשים עדיין לא מכירים ולכן הוא מהווה איום מבחינתם. הוא נושא הבטחה ליכולת האנושית למדע וטכנולוגיה חדשים. המחזה הרביעי מסתיים בחוויה של כישלון של הקבוצה ומציב את השאלה הנוקבת מולנו גם היום: האם פעילות משותפת היא אפשרית? האם קהילה היא ברת השגה? בניגוד לתקווה בחוגים מסוימים, הרמוניה היום לא תושג ע"י רצון טוב בלבד, חיוך או חיבוק; הרמוניה יכולה להיות מושגת רק ע"י ידיעה מדויקת של כל אדם בדבר מקומו בתצרף הכללי.
 
מיד אחרי מותו של שטיינר התבררה החולשה של החברה האנתרופוסופית במישור הזה. היכולת הנדרשת היא דו כוונית – להכיר באלה העושים עבודה פנימית עמוקה יותר ולתת להם לשמש מקור השראה, ולהכיר מצד שני באלה שתפקידם לפעול בעולם ולתמוך בדרכם. דרישות אלה אשר נשמעות פשוטות כל כך, גרמו לשבר נורא של החברה האנתרופוסופית במאה העשרים ומלוות את הקושי בשיתוף פעולה עד היום בחוגים האנתרופוסופיים בארץ ובעולם. מחזות המסתורין מראים לנו עד כמה קשה האתגר של קבוצה לומדת. ומתפתחת היום. הוא דורש ידיעה עצמית ברמה גבוהה ואת היכולת להביא את האמת הלא נעימה בפני האחר, כמו גם יכולת של זיהוי מקומם של אלה המביאים משהו שאין ביכולתנו להביא, יחד עם יכולת של חמלה, סליחה ובטחון אל מול העתיד.
 
אנו עוקבים אחרי נסיונם של קבוצת אנשים במאה העשרים, כולם עם עבר רוחני עשיר מחיים קודמים, למצוא את דרכם בעולם. אנחנו יכולים לחוות עד כמה הדרך הזו קשה: היא מלווה במשברים המגיעים קרוב לאובדן שפיות ואובדן מוחלט של אמונה, תקווה ומשמעות בחיים. אנחנו רואים גם כמה קשה להם למצוא את הדרך אחד אל השני לעבודה משותפת ותמיכה הדדית. יחד עם זאת נוכל למצוא במחזות זרעים של תקווה, כוחות של אמון ושל הקרבה, של אמונה, חמלה ומחויבות לאחר - כוחות השואפים לצאת מן המסילה של המסלול האישי לקראת יחד חדש - ניזון מן הרוח ומוביל לעתיד, שואב מן המעמקים ומכוון לאהבה.
 
© כל הזכויות שמורות למחבר.

הערות

[1] ראה למשל בהרצאה מה28 במרץ 1910 (GA 119)
[2] ויקטור פראנקל הרופא והנפש דביר 2010 עמ. 66
[3] גלצר גיאורג פרפר ופרח  הוצאת ניצת השחר 2008 עמ. 11
[4] במחזה השלישי אומרת מריה ליוהנס בהקשר אחר: " אל תבקש שזה יהיה אחרת
דרישה כזו היתה גוזלת
ממך את כל הכוח
להמשיך בדרך אל הרוח"
עמ. 40
[5] שטיינר רודולף דרך להכרה העצמית של האדם הוצאת תלתן עמ.33 (GA16)
[6] מחזה ן   תמונה ראשונה עמ. 11- 13
[7] שטיינר רודולף מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס (GA 119)   הרצאה חמישית
[8] מחזה רביעי תמונה 15
[9] שטיינר רודולף פרקים מן הרשימות האקשיות  הוצאת תלתן( GA 11) הקדמה
[10] מחזה ראשון תמונה שלישית
[11] מחזה שלישי תמונה שלישית
[12] ראה דברי לוציפר במחזה השני תמונה חמישית
[13] החינוך המרפא הרצאה מה5 ביולי 1924 GA317
[14] מרכזי המסתריות הרצאה מה 23 בנובמבר 1923 GA232
[15] לדוגמה: BODY-CENTERED PSYCHOTHERAPY -The Hakomi Metod- Ron Kurtz  LIfeRhythm 2013
הנדריקס גיי וקתלין  במרוצה החיים אחיאסף 1996
ג'נדלין יוג'ין – התמקדות  מרקם 1996
בייס ברנדון – המסע פראג 2007
בראדשו ג'ון – השיבה אל הילדות  מטר 2005
[16] על הפולחן ההפוך מדבר שטיינר בהרצאה מה3 במרץ 1923 התעוררות לקהילה GA257
[17] "עליך להיות מסוגל לחוש מה עובר בישות האחרת כשם שחש הנך מה עובר בך עצמך, עליך לצאת מתוך עצמך ולחיות בזולת" מבוא לאנתרופוסופיה הרצאה מה2.2.1924  GA234 .
[18] מחזה II  תמונה 1 עמ. 14 .
[19] מחזה II תמונה 1.
[20] משנה ברכות פרק ט' משנה ה'
[21] "זה נובע מן העובדה שאדם כזה נועד למימוש של יוזמה פנימית. הקארמה שלו הציבה אות בעולם עם האיכות הזו, הוא תמיד בעמדה(סילחו לי על ההשוואה) של דבורה שיש לה עוקץ אבל מפחדת להשתמש בו ברגע המתאים. העוקץ הוא היוזמה אך האדם מפחד להשתמש בו. הוא מפחד, יותר מכל, לעקוץ אל תוך המרחב האהרימני. לא שהוא פוחד שככה יפגע באהרימן, לא, הוא פוחד שהעוקץ ירתע לאחור לתוך גופו שלו. זהו במובן מסוים הפחד שלו. כך מתוך פחד כללי מהחיים, נשארת היוזמה לא ממומשת." יחסים קארמטיים כרך III הרצאה מה 4 באוגוסט 1924 GA237  .
[22] "אם האדם הגיע לכך, עוברת על הנפש הרגשת בדידות איומה. היא רואה את עצמה מוקפת מכל צדדיה בעולם אלמנטרי; רק את עצמה היא רואה בתוך המרחבים האלמנטריים האינסופיים כישות שאינה יכולה לראות בשום מקום ישות דוגמתה. אין לחשוב כי כל התפתחות לראיה רוחית מובילה לבדידות איומה זו; אך מי שמסגל לעצמו דרך כוחו העצמי את חיזוק הנפש, יגיע לכך. מי שהולך בעקבות מורה הנותן לו הנחיות צעד אחר צעד כדי להמשיך לחתור קדימה בהתפתחות, חייב יהיה לחוות- אולי מאוחר יותר, אך יהיה חייב לעבור זאת יום אחד-  שמורהו עוזב אותו לנפשו. הוא ייעזב על ידו וימסר לבדידות שבעולם האלמנטרי. רק בדיעבד ידע כי בחוכמה עשה המורה, ושהיה חייב להפנותו בהדרגה לעצמו לאחר שהופיע ההכרח בעצמאות זו." מתוך: דרך להכרה עצמית תרגם: אלישע אבשלום הוצאת תלתן. מדיטציה חמישית GA16  .
[23] "היום חלפו להן
שבע שנות חיים
מאז היית לשותפת חיי
וכן למעין של אור
אשר מבהיר את הקיום,
שלפנים רק אפלה
היתה קרבה אליו באיום.
הייתי אדם אני ברוח,
כשבאת להתייצב לצידי
והענקת לי מה שהעולם
תמיד מנע ממני לפנים.
שנים רבות שאפתי ברצינות
לחקור באורח מדעי מחמיר
ערכי חיים ותכליות קיום.
ויום אחד הכרתי בברור,
כי שאיפתי ריקה.
ראיתי באמצעותך,
כיצד שואפת הרוח
להתגלות באדם ביחס לדברים,
שנשללו מידיעתי ודרך מחשבתי,
בעת ההיא פגשתי בך במעגל,
שבנדיקטוס הדריך;
זכיתי להקשיב לחזיון שלך.
אחר הכרתי בתומזיוס,
כיצד החניכות הרוחנית
פועלת בעוצמה בנפש.
מה שחויתי עקב כך
גזל ממני את האמונה
בתבונה ובמדע,
אך לא גילה לי שום דבר,
אשר יכולתי להבין.
הפניתי עורף אז לכל החשיבה
וביקשתי להמשיך
לחיות בעמימות חיים,
שלא נראו לי כהולמים יותר.
בטכניקה, לה התמסרתי,
חיפשתי שכחה ותרדמה.
כה התייסרתי בחיי,
עד שפגשתי בך שנית
ובמהרה הפכנו ידידים טובים.
 
מתוך: שומר הסף  מחזה המתורין השלישי מאת רודולף שטיינר. תרגם: עמוס בן אהרון הוצאת סופיה. תמונה רביעית
[24] מחזה III  תמונה 5.
[25] www.paul-schatz.ch