השימוש במילים פצע וריפוי בהקשר הנפשי יכול לעורר את השאלה האם אין זו הסתמכות על המודל הרפואי בלי לבדוק האם יש לכך הצדקה במישור הנפשי. האם אפשר לדבר על ריפוי נפשי? האם קיים פצע נפשי? שטיינר מדבר על החיים כפצע, כמחלה: "החיים הטבעיים של האדם החל מתקופת התרבות החמישית הם תהליך הדרגתי של מחלה. כל החינוך וההשפעות התרבותיות צריכות להיות מכוונות להבראה. במובן מסוים זוהי הפעולה האמיתית הראשונה של האימפולס של עמנואל: הריפוי. זוהי המשימה המיוחדת של עמנואל בתקופה הפוסט אטלנטית החמישית – להיות המרפא, זה שמביא ריפוי."[i] ברור,אם כן, שפצע ומחלה חודרים את כל הגופים של האדם, וקוראים לריפוי רחב הרבה יותר מאשר הריפוי הגופני. הקריאה להתעוררות בדבר הפצע והריפוי, היא קריאה בלב המשמעות של תקופתנו, והיא קריטית ליכולת לעמוד באתגרים של זמננו במישור האישי והחברתי. האנושות איננה יכולה לעשות את הצעדים הנדרשים להתפתחותה, בלי הכרה עמוקה בכך שחיי היום-יום הפכו למחלה וכי נדרשים כוחות חדשים כדי להביא לריפוי.
התרבות, אשר בזמנים עברו, שמרה על מידה מסוימת של הרמוניה ע"י חוקים, נורמות וסמכויות רוחניות, הפכה לכאוטית, וחיציה המשוננים פוגעים ופוצעים את כל בני האדם, בעבודה, במערכות הפוליטיות והכלכליות, במערכת החינוך ואף במשפחה. כל השענות לאחור בתקווה לחזור לאורחות החיים של העבר היא חסרת תוחלת, ורק כוחות חדשים מתוך פנימיותו של האדם השואפת לרוח, יכולים להציע מתווה של ריפוי. שטיינר אמר כי מבט אל העתיד יראה כי עתידים האנשים להיות פצועים יותר ויותר[ii]. הפצע משמש את האדם להתעוררות; הודות לסבל הוא אינו יכול יותר לשקוט על שמריו ומן המעמקים עולות בו שאלות על הקיום האנושי ומשמעותו. הפצע יכול להוביל את האדם לאנוכיות אך יכול גם לפתוח את ליבו לסבלו של הזולת ולדרבן אותו להתחקות אחרי מקורו של הסבל ואחרי הנתיבים לריפוי וגאולה.
שטיינר מציע את סיפורו של פרסיבל כסיפור ארכיטיפי לאדם המודרני. יש בסיפור שלושה גיבורים שאחריהם אנחנו יכולים לעקוב מתוך נסיון לבחון דרכי התמודדות שונות עם הפצע. הגיבור הראשון הוא קלינגזור. קלינגזור הוא מאג שחור, מגדולי המאגים השחורים שמוצאו מסיציליה, לאחר ששכב עם המלכה, הוא נענש בסירוס[iii]. מאותו זמן הוא מקדיש את חייו למעשים של זעם ונקמה. מתוך קינאה הוא מנסה לפגוע בכל מה שטוב, ובכל מי שאוהב אהבת אמת. קלינגזור מייצג את אותו חלק בתוכנו אשר מנסה להתמודד עם הפצע ע"י פגיעה באחרים.[iv] הזולת הופך בשבילו לכלי בלבד אשר יכול לשרת אותו. הוא הופך את הקינאה לכוח מניע ומשתמש בכל כוחותיו הרוחניים כדי לפגוע ולהרוס את האחרים. באופן מזעזע, מתרחש אצלו היפוך ואת שמחתו הוא שואב מכאבם וסבלם של בני אדם.
הגיבור השני הוא אמפורטאס. אמפורטאס לא ציית לחוקי המסדר, הוא חיזר אחרי אישה אשר לא יועדה לו ע"י הגביע הקדוש[v], וכאשר חטא, הוא נפצע בקרב וחזר עם פצע באשכיו. את הפצע ניסו לרפא בכל האמצעים המוכרים, אך ללא הועיל. בכל התקרבות של סאטורן מתגברים הכאבים והדרך היחידה אשר נמצאה כדי לשכך אותם, היא להביא את הרומח הפוצע ולהניח אותו על הפצע- אז מתקשה הרעל שבפצע על הרומח המורעל ומביא להקלה זמנית. אמפורטאס הוא הגיבור אשר התיאש מריפוי ומסתפק בהקלה הזו.
החתירה להקלה זמנית נמצאת בנסיונות המגוונים שלנו למצוא תחליפים. אשה אשר לא קיבלה אהבה בילדותה רוצה כל הזמן מחוות אהבה מבעלה, אך אלה אף פעם לא מספיקים. אחרת, אשר לא שמו לב אליה כתינוקת, רוצה שבן זוגה ידע תמיד מהם רצונותיה, גם ללא מילים. גבר אשר לא קיבל חום וחיבוק מאימו בילדותו מחפש הקלה זמנית במין מזדמן. זהו גם היסוד לתופעה הפסיכולוגית אשר פרויד מכנה חזרה כפיתית.[vi]
הגיבור השלישי הוא פארסיבל. פארסיבל מתחיל את דרכו מחוץ לתרבות. הוא גדל ביער ואח"כ אמו מדריכה אותו להופיע כשוטה בתקווה למנוע ממנו להפוך לאביר ולמות בקרב כאביו. פארסיבל לומד את אורחות האבירים ממורהו גורנמאנז אך דווקא לימוד זה הוא בעוכריו. גורנמאנז מלמד אותו מלמד כי אין הוא צריך לשאול שאלות, ואז כאשר הוא מגיע לטירה של הגביע הקדוש ורואה את אמפורטאס ביסוריו הוא איננו שואל וע"י כך מביא את כל שוכני הטירה לאכזבה ויאוש. פארסיבל הוא אדם מודרני. הוא מאבד כל אמונה באלוהים ויוצא לדרכו כשהוא חמוש רק באהבתו לבחירת ליבו – קונדויראמור. ברגע שנראה לו שהגיע אל המנוחה והנחלה בחצרו של המלך ארתור, כגיבור ששמו הולך לפניו, מופיע המכשפה קונדרי, בעלת פני החיה ומקללת , מגדפת ומשפילה אותו לעיני כל.[vii]
פארסיבל מגלה את חוסר האונים. מתברר לו כי אדם אינו יכול להגיע לטירה של הגביע הקדוש בכח רצונו, רק הטירה יכולה לזמן את האדם אליה. הוא מגלה כי הוא אדם חוטא ופגע בקרובים לו פגיעה אנושה. כאשר עזב את אימו בדרכו להיות אביר, מתה אימו משברון לב, והאביר שאותו ניצח בערת פגיון והרג בניגוד לכל הכללים היה דודו –איתר. גם המורה שלו, הנזיר טרבריצנט אשר מסייע לו למצא את דרכו חזרה לאלוהים ומלמד אותו על הסליחה האלוהית, גם הוא חוטא אשר חזר בתשובה. לבסוף אחרי קרבות שבהם הוא מכפר על חטאיו וקרבות למען אחרים, ניתן לו להגיע שוב לטירה והפעם הוא שואל את השאלה הגואלת: "דודי מה כואב לך?" ובכך מביא מזור לפצעו של אמפורטאס.
פארסיבל בתוכנו הוא החלק השואף קדימה, לרוח. זה אשר מוכן לספוג השפלות, אשר יודע כי הדרך האינדיבידואלית חורגת מנורמות ומוסכמות, ואשר מוכן לפגוש את עצמו כחוטא ולהקדיש את כוחותיו לכפרה. פרסיבל בתוכנו הוא זה אשר מתגבר על הספק, האשמה והיאוש ומוצא מחדש את כוחותיו המנחמים של האל ומפנה את כוחות האהבה והחמלה שבתוכו לסובלים שמסביבו.
דרך טובה היא לאדם בן זמננו לזהות את קלינגזור, אמפורטאס ופארסיבל בתוכו ואת הופעתם השונה במהלך חייו, כעידוד ותמיכה בדרכו הרוחנית, להפרד מן השאריות של קלינגזור בתוכו, לחבק את אמפורטאס ולצעוד קדימה עם פארסיבל בדרך של אמת, כפרה, סליחה ואהבה.
הערות:
[i] . Steiner Rudolf The Chalenge of the Times הרצאה מה-7 דצמ. 1918
[ii] Steiner Rudolf The mysteries of the east and Christianity הרצאה מה- 7 פבר. 1913
[iii] Wolfram von Eschenbach PARZIVAL vintage books 1961 p.345
[iv] על כך אומרת סימון וייל בהכובד והחסד (הוצאת כרמל) "אדם סובל יהיה מי שיהיה מבקש להעביר את סבלו לאחר – אם בהתנהגות פוגעת ואם בנסיון לעורר רחמים- כדי להפחית מהסבל הזה; והוא אכן מפחית ממנו" (עמ.43 )
p.256[v] Wolfram von Eschenbach PARZIVAL vintage books 1961
[vi] פרויד זיגמונד הטיפול הפסיכואנליטי עם עובד 2002 עמ.117
[vii] Wolfram von Eschenbach PARZIVAL vintage books 1961 p.169