בדרך כלל מתכוונים במונח הגיל השלישי לפרק שאחרי תום תקופת העבודה של האדם, גיל הזיקנה, המחלה והתלות הגוברת. במאמר זה נתייחס לגיל השלישי כאחת מארבעת התקופות בחייו של האדם.
0-21 - הגיל הראשון
21-42 – הגיל השני
42-63 – הגיל השלישי
63- 84 – הגיל הרביעי
בצורה כזו אנחנו רואים את חייו הבוגרים של האדם מגיל 21 עד גיל 84 כשלושה מחזורים של התמודדות עם ההטבעה של התורשה, הסביבה והמטען הקרמטי האישי אשא התעצבו עד גיל 21. ההזדמנות אשר נפתחת בגיל 42 היא עמוקה יותר, מודעת יותר, רוחנית ותובענית יותר מזו אשר נפתחה בגיל 21. אין להתייחס לנכתב כאל טבלה סכמטית, ההתמודדויות המתוארות במאמר נכונות לכל גיל, אך בגילאים מסוימים נשמע צליל אחד יותר ברור מן האחרים. המאמר נכתב מנקודת ראות מסוימת ונקודות ראות אחרות יכולות לתרום גם הן להבנתו.[1]
גיל 42-49 התעוררות
בשנות הארבעים מוצא האדם פעמים רבות את יעודו. הוא מגיע לנקודה בה כישוריו מתלכדים עם צורך ברור מן העולם והוא יכול לבוא לידי ביטוי כישות אינדיבידולית יוצרת בעולם. חווית העוצמה האישית הנגזרת מן ההגשמה הזו מטילה את צילה בצורה של התחזקות הגאווה. תחושת הערך החדשה נישאת על כוחות לא מודעים של יוהרה וקינאה. הפצע האישי הנסתר, בו נושא כל אדם חוויה של חוסר ערך ובדידות מתכסה בשכבות חדשות של בטחון כוזב והכחשת החולשה. הכוחות המרסיאנים[2] המתעוררים מובילים את תחושת הערך למקום של קונפליקט. האדם יכול, מתוך תחושה חד צדדית וחויה של גאווה, להתייחס בצורה בעיתית לאחרים, לקעקע דברים מן העבר בלי לבדוק אותם לעומקם, לבוא בדרישות לא מאוזנות בחיי הזוגיות ובמקום העבודה, להגדיל את עצמו ולהקטין את האחרים.
זהו גם זמן מסוכן בחיי הנישואין, ההתעוררות העצמית החדשה מביאה למבט חדש על הזוגיות, היא יכולה לעורר תחושה באדם כי הקשר לא עשה עימו צדק, ולהוביל לדרישות חדשות מבן או מבת הזוג אשר יכולות להופיע כהאשמה וקונפליקט. אחד מבני הזוג או שניהם יכולים להרגיש כי קולם לא מספיק לידי ביטוי בתוך הזוגיות או התא המשפחתי, והם יכולים להסתכל על שנות הנישואין הקודמות כשנים של הדחקה, הקטנה, ביטול עצמי וחוסר הערכה. מכאן קצרה הדרך לקונפליקטים ואף לרצון בפרידה או בגירושין. החוויה העצמית החדשה יכולה להוביל לרצון בריגושים, ורצון לפרוץ את השגרה של חיי הנישואין. בן הזוג אשר מרגיש שהוא היה הצד החלש והמדוכא בנישואין יכול לבנות לעצמו אידיאולוגיה שבא הוא אומר כי יוכל לגלות את עצמו רק בנפרד מבן הזוג השתלטן והמדכא שאיתו הוא חי.
זו דוגמא להתערבות הלוציפרית[3] של השביעון השביעי. הגיל השלישי מספק הזדמנות להתמודדות עם לוציפר. ראינו שני שקרים אופיינים ללוציפר:
1. "אתה צריך להיות לבד כדי להתפתח"- המגמה של לוציפר היא ליצור הפרדות ומחיצות בין בני האדם, הוא חוגג בכל פרידה. הוא שונא את חווית האהבה העמוקה אשר יכולה להתפתח בזוגיות המובילה לחוויה עצמית שמעבר לאגואיזם.
2. "אתה חייב ריגושים" – זהו הקלף החזק של לוציפר. החשש מן השגרה מול ההתעוררות היוצרת של הגיל מביא לקישור (שנעשה פופולארי בזמננו) בין יצירה ליצר ומחזק את הרצון להתמסר לריגושים ככוח מניע שנותן טעם ומשמעות לחיים.[4] בגידות משתלבות היטב בהלך הרוח הזה.
כך מנסה לוציפר להשתלט על הכוחות הרוחניים החדשים המתעוררים בגיל הזה ולנצל אותם לצרכיו. הוא מנסה לטשטש ככל שניתן את ההבדל שבין אהבה לתשוקה ולשים את הריגוש במרכז כתנאי הכרחי ליצירה ולחוויה של סיפוק.
העמידה מול לוציפר דורשת מאבק פנימי. היא מבקשת פגישה עם רובד עמוק יותר מן הריגוש. פגישה עם ליבת העצמיות אשר יכולה לחיות את מעין האהבה במקום השקט ולא במקום הקוצף שלו. היא מבקשת ידיעה כי האהבה הנחצבת מתוך הקונפליקט היא ברת קיימא ואיננה נתונה לחסד הסערות הנפשיות כמו הריגוש. היא מבקשת פגישה עם המקום היוצר הפנימי, אשר יכול ליצור מתוך ההויה עצמה ולא מתוך האדוות אשר על פני המים.
בעמידה מול לוציפר היא גם העמידה מול הפיתוי שבשבירת הקשר, המאבק היום יומי למציאת הזהות הפנימית מתוך שיח עם אדם אחר. הידיעה ההולכת ומתגברת כי גילוי עצמי מתחזק מן הנוכחות של האחר, כי ראיה עצמית מבקשת את המראה של הזולת, וכי הפרידה יכולה להוביל דווקא לאשליה עצמית ולבניה של זהות כוזבת, אשר איננה מתמודדת עם הצדדים הקשים והמקובעים באישיותנו.
הקונפליקט במקום העבודה יכול גם הוא להיות סמן להתעוררות. במקום המסלול הטבעי של הצדקה עצמית-נסיון לראות את הצדק בעמדה של האחר, במקום התחזקות בנקודת הראות האישית-הקשבה לנקודות ראות של אחרים, במקום נסיון לנצח-נסיון למצוא דרך משותפת.
הקריאה העמוקה ביותר של הגיל הזה היא הקריאה לענווה, וכך אומר שטיינר:
"המיסטיקאי מכין את עצמו לבגרות ע"י מחשבות כדלקמן: ודאי בהסתכלי על ישותי בנסיון להשוותה עם מה שעשתה ממני הנהגת העולם החכמה, מן ההכרח שאודה בעובדה, עד כמה קטן, כמה רע, כמה שפל אני עדיין. וסומק הבושה הבושה המלווה את הרגש הממוטט הזה יגדל לממדים כאלה, שהוא באמת יהפוך לאש חורכת, לאש שורפת, אם יחסר לו הכוח להגיד לעצמו: נכון, הרגשתי היא כי הנני קטן ושפל לעומת מה שביכולתי להיות בעתיד, אבל יש ברצוני לנסות ולפתח כוחות חזקים שיכשירו אותי להבנת ההנהגה החכמה של העולם, ויחד עם זאת לנסות ולחנך את עצמי על מנת להיות ראוי להנהגה הזו. המיסטיקאי הרוצה להשתקע בפנימיותו מקבל הבהרה ממורהו הרוחי כי מן ההכרח הוא כי יטפח בתוכו רגש ענווה במימדים ללא שיעור."[5]
בתהליך הזה לומד האדם לייחס דווקא את יצירתו המשמעותית יותר ואת כוחות היצירה שלו לחסד של כוחות גדולים יותר, ולא לנכס אותם לעצמו בדרך שמגבירה את גאוותו בעולם. האמונה הופכת להיות הכוח המחנך של הגוף האסטרלי[6] בהתמודדות של שנות הארבעים. האמונה, שהיא הכוח הרדום, המדוכא, השואף לבוא לידי ביטוי מתוך נפשיותו העמוקה של כל אדם. אפשר לראות את הגיל הזה כגיל התבגרות שני, עם סערות הנפש ועם ההגררות לעיתים למחוזות לא רצויים. המצפן הפנימי עומד למבחן מול הסערות הללו כשעליו לגייס את כל מה שנחצב בעשרים השנים הקודמות, וככל שהאדם עומד מול פיתוייו של לוציפר כך הוא יכול לצאת מחוזק מן המאבק.
גיל 49-56 התמקמות
עם שוך הסערות של שנות הארבעים יכול הים לשקוט מזעפו. עתה עולה הצורך לזכות בהרמוניה. הרמוניה זו מושגת לעיתים ע"י התעלמות מחולשות ונטיה לא להתערב.[7] מתוך רצון לא לפגוע, אפשר להעלים עיין בדיוק במקרים שבהם אמירות לא נעימות מתוך אהבה המביאות לראית האמת, הן הביטוי החברי האמיתי.
בן החמישים מרגיש כי הוא בנה לעצמו מקום בעולם ואיננו רוצה לוותר עליו, באותו זמן הקינאה הלא מטופלת חותרת במחשכים ומוצאת את ביטויה בביקורתיות.[8] הביקורת הסמויה והגלויה ממלאת את החלל והאדם מגייס לעצמו את כוח החשיבה של יופיטר כדי להצדיק את הביקורת בתיאוריות יפות ומקיפות. הביטוי החברתי כולל התעלמות מדעות אחרות, מזרמים שונים ומכל אשר יכול לערער את הבית אשר נבנה בעמל רב. הגיל הזה מאופין במעטה של זחיחות סמויה אשר מוקרנת אל העולם, ובנטיה לבנות קבוצות סגורות כהגנה מפני איומים.
לביקורתיות יש מסלול משלה- בתחילה היא מהווה ביטוי מחשבתי, אך אחר כך היא מעמיקה והופכת לשיפוטיות שבה יש מרכיב רגשי, ובסופו של דבר הופכת לצדקנות מוסרית אשר בה האדם מטפח בצורה סמויה את רגש העליונות שלו על ידי כך שהוא מוקיע אחרים. צדקנות זו היא המאפשרת לפסול את האחר בשם ה'אנתרופוסופיה הבריאה', 'האוריתמיה הנכונה' או 'האמנות האנתרופוסופית האמיתית'. האדם ממפה אז את העולם על פי הצבעים האישיים שלו, כאשר חוזקותיו שלו הופכות להיות קנה המידה למדידה של אחרים ואילו יכולותיהם של האחרים זוכות להתעלמות. כך יכול כל אדם להציב את עצמו על מעין פסגה מוסרית סמויה וממנה לשפוט את האחרים. הקונפליטים החמים של השביעון הקודם הופכים לקונפליקטים קרים. אלה האחרונים אינם באים לידי ביטוי חיצוני סוער, אך משתמשים בתחכום גדול יותר בכלי הנשק החדשים: ביקורת, צדקנות, התעלמות ויצירה של קבוצות.
הפצע הלא מטופל יכול להפוך בגיל הזה לשליט ללא עוררין, כיסויו באידיאולוגיה נותן לו כוח, הוא שופע נימוקים ונעשה פחות נגיש להתבוננות ישירה. כך ניתן לראות בגיל הזה אנשים אשר בנו את הזהות הקורבנית שלהם כמלאכת מחשבת המאשימה את העולם כולו, אך נמנעת לחלוטין מידיעה עצמית. תיאוריות קונספיריציה ואידיאולוגיה לוחמנית מהוות גם הן תריס בפני ידיעה עצמית. אהרימן מנגן על הפחד מעימות, הפחד מאובדן המקום, הפחד מערעור הדעות שנבנו במשך שנים רבות, ואהבה גוברת לשגרה ולעצמיות המוכרת.
המוסכמות של הקהילה המצומצמת והחברה הרחבה יותר קונות להן שביתה בליבו של האדם ונעשה קשה יותר ויותר לערער אותן, להציב סימני שאלה, ולהתחיל מהתחלה משאלות היסוד. הספינה אשר שטה בשביעון הקודם בים הסוער הגיעה לחוף מבטחים, הגלים לוחכים בשקט את חוף המפרץ ואפשר לבנות מחסה נעים על החוף. חלוקת העולם לטובים ורעים נותנת הקלה זמנית, שרטוט העולם על פי קוי המתאר האישיים מאפשרת להוציא אחרים בצורה כזו או אחרת מחוץ לגדר ולבנות את הזהות האישית על שלילת הזולת ובכך להתחמק מן ההתמודדות הכואבת עם האפלה הפנימית.
מול הגאווה ההולכת ומתבססת מציע שטיינר את האהבה לאמת.[9] רבים הקוראים אשר מיד יגידו לעצמם כי האהבה לאמת היא נר לרגליהם. אך האהבה לאמת היא חמקמקה והיא נמדדת באזורי הגבול, במקום בו היא נתקלת בקושי.אהבה לאמת אל מול דעות מנוגדות, אל מול כוחות היצירה של עמית לעבודה, אל מול החוכמה של זרמים רוחניים אחרים, אל מול כל מה שמערער את השגרה, את הדעות המוכרות ומבנה האישיות.
אל מול הצדקנות מבקשת תקופת החיים הזו לפתח חמלה. חמלה של אמת שאיננה יודעת גבולות מעצם מהותה. זוהי חמלה למכה כמו גם למוכה מתוך חוויה של נשמתו הסובלת של המכה.[10] רק ע"י טיפוח חוזר ונשנה של חמלה ללא גבולות יכול אדם לטהר את האיים של ביקורת, שיפוטיות וצדקנות בתוך נפשו. כך הוא יכול גם להגיע לידיעה עצמית אשר חושפת את המפלצת בתוכו ומובילה אל הידיעה אשר שטיינר מנסח כך: "מאז תחילת התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית, נטיות מרושעות-נטיות לרוע- נוכחות באופן בלתי מודע בכל אדם. אכן הכניסה עצמה של האדם לתוך התקופה הפוסט אטלנטית החמישית- שהיא התקופה של הציביליזציה המודרנית- מכילה בתוכה את את הקבלה לתוכו של הנטיות לרוע. זוהי אמירה קיצונית אבל גם נכונה, אפשר להעמיד זאת כך: מי שחוצה את הסף אל עולם הרוח יעבור את החוויה הבאה: אין פשע בכל העולם, אליו כל אדם, במידה שהוא משתייך לתקופת התרבות החמישית, אינו נוטה בלא מודע."[11] ומי יוכל אחרי שהפנים דברים אלה להשאר בצדקנותו?
ההתגברות על השלכת הרוע החוצה מאפשרת מעמקים של ידיעה עצמית נוקבת אשר לא היו אפשריים לפני הגיל הזה, וכך בתוך הנפש המתיסרת, בתוך הראיה של החשיכה הפנימית יכול להוולד יותר ויותר אורו של המנחם, של עמנואל, אשר שולח את קרני סליחתו הנצחית לאנושות.
גיל 56-63 קיפאון
אל המפרץ הרגוע בים שבו התגוררנו בשביעון השמיני מגיע החורף והכל מסביב מתחיל לקפוא. כוחות הכפור של סאטורן מתחילים לשלוח את אצבעותיהם. השנים האלה מתאפיינות בהתחלה של התקבעות: בשיגרה, בתפישות, בהרגלים. האדם יכול להתחיל לחוות כי הוא ממחזר את עצמו, חוזר על דברים שעשה פעמים רבות בעבר, אולי אפילו משעמם את עצמו ברובד מסוים. במעמקים מנסה לקנות לה חזקה האמירה:"האדם אינו יכול להשתנות" הד לקולם של האסוראס המנסים להשמיד את האדם המתפתח, ולהרוס גם את ליבה של האנתרופוסופיה.[12] אמירה זו יכולה להציף בקרניה האפלות את המציאות כולה, את התפישה העצמית, תפישת האחר ותפישת החברה. יש האומרים כי הם יכולים לאתר בעצמם שינויים לאורך השנים, אך אלה אינם נוגעים בליבת הפצע, במקומות הכואבים ביותר. לקול הזה צריך לענות כי אכן המוטיבים הקרמטיים העמוקים יוצרים תבניות קשות לשינוי אך לכוחות המרפא אין גבולות והצרי אשר ברשותם יגיע אט אט גם למקומות האפלים ביותר.
מבלי דעת אנו יכולים להפוך בגיל הזה למחסום בפני כל יצירה חדשה, כל יוזמה וכל רוח צעירה. בנימוקים רבים אשר מסתירים את הצורך העז בהגנה על המוכרובפחד מפני התחדשות אשר יכולה לערער את הקרקע המוצקה אליה התרגלנו.כך נבנה פער הדורות: הצעירים רוצים לבעוט בכל אשר נראה להם ישן- נשלטים ע"י כוחות לא מודעים של גאווה, והזקנים רואים בצעירים איום ומנסים להחניק את רוחם.
אצבעות הקור מתחילות לתת את אותותיהן גם בגוף. תחלואים ומכאובים שונים מתחילים להופיע אצל רבים. המחלות מביאות איתן מסר חשוב – הצורך ללמוד לבקש עזרה. לבקש עזרה גם במישור הפיזי עצמו, אך גם ללמוד לבקש עזרה נפשית, לעמוד במקום הענו של חוסר האונים ולהכיר בנזקקות. בקשת העזרה מסמנת כוון עמוק עוד יותר,הקריאה הפנימית של הגיל הזה היא קריאה לדבקות דתית. בחברות דתיות יכולה העמקת הרגשות הדתיים להתרחש באופן טבעי יחסית, אך בחברות שאינן דתיות ולאלה שגדלו בבתים חילוניים, גם אם הגיעו לאנתרופוסופיה, מציב הגיל הזה אתגר מיוחד. "מדע הרוח מוצא את שיאו בדבקות דתית"[13] אומר שטיינר. השביעון הזה מבקש הזרמה של האמיתות שנלמדו שנים במחשבה לתוך חיי הרגש והרצון כך שיהפכו לרגש דתי. התרגול המדיטטבי מבקש העמקה כך שניתן יהיה יותר ויותר לחוות את האלוהות כמציאות, את עולם הרוח כבעל ממשות לא פחותה מן העולם הפיזי ומשפטים אשר היו שגורים שנים יהפכו למציאות של הלב 'וָלא- יהפכו לקלישאה שגורה.
אחד השקרים בחוגים אנתרופוסופיים הוא שהחיים עלי אדמות צריכים להתחלק בדומה לחיים אחרי המוות- תקופה קצרה יחסית לעיבוד והתמודדות עם הקשיים הנפשיים (קאמלוקה) ותקופה ארוכה של חיים באור ובחסד של ישויות רוחיות. (דווכאן). החיים על פני האדמה, כולל בגיל השלישי דורשים תנועה מתמדת בין שני המישורים. אחד המפתחות לגילוי מחדש של היצירתיות בשביעון התשיעי הוא מאמץ מיוחד לפגוש את האפלה בפנים, לחזור לעבר מתוך נסיון להגיע עמוק יותר לשורשים של תבניות החיים והדפוסים הקארמטיים. ליצור התעוררות לעבר אשר יוצרת חופש גדול יותר בהווה, ופותחת פתח לזרימה של כוחות יצירתיים חדשים.ההקרבות לגיל 63 היא גם התקרבות לשנות החיים הראשונות[14] , התקרבות זו מהווה הזדמנות לפגוש את התבניות אשר נחרתו בגוף הפיזי בשנות החיים הראשונות.
הגיל הזה קורא גם להתחלה של חשבון נפש, של התבוננות מפוכחת על החיים. בהתבוננות כזו נחשףהפער בין ההחלטות והכוונות שמלפני הלידה ובין אי היכולת להגשימן בחיים, נגלים הצמתים בהם נרשם הכישלון להיות נאמנים לקריאת הנשמה וכוחות אחרים השתלטו עלינו. מחשבות כאלה יכולות לאיים להכריע אותנו. התבוננות אמיתית מעלה פעמים רבות רגשי אשמה על תפקודנו כהורים, כעמיתים וכבני זוג. האשמה הופכת לענן שחור בנפש המאיים להצמית את התקווה. מול האשמה נדרש האדם להביא העמקה בקשר עם האלוהות הסולחת, המנחמת, עם השכינה אשר אינה רוצה לקצץ את כנפיו של האדם אלא לסייע לו בשיפור דרכיו, כך שיוכל להמריא כל פעם מחדש אל מחוזות לא נודעים של יצירה ואהבה.
חשבון נפש אמיתי מוביל גם להכרת תודה גוברת והולכת[15] על כל אשר ניתן לי מן העולם במהלך החיים, על היופי והשפע אשר עיצבו אותי ובלעדיהם לא הייתי מאומה. הכרת התודה יכולה להתרחב ולהכיל גם את מכות הגורל והארועים הקשים אשר אפשרו לנו את ההתמודדויות אשר בלעדיהן לא היו כוחותינו הרוחניים נבנים.[16] הכרת התודה והדבקות הדתית יכולות להוביל לצעד נוסף לקראת הענווה, מתוך הכרה אמיתית של קטנותנו, מתוך הענווה הזו מתגברת היכולת לפתוח מקום אמיתי לאחר, לסייע לו, לשאת את גורלו יחד איתו באהבה.
הפחד יכול לקנות לו שביתה – הפחד מזיקנה, ממחלה, מתלות, חוסר אונים ובדידות. זו ההזמנות להאזין לשירת התקווה של הנשמה, אשר עמל רב נדרש כדי לחצוב אותה. בתקווה יש התגברות על כוח הכובד, על הפיזיות עצמה, ואז יכולה הנשמה לומר בעקבות שטיינר: "על האדם לעקור מן השורש את עקבות הפחד והרתיעה מפני מה שהעתיד מאיים להביא עליו. כל רגשותיו כלפי העתיד יהיו חדורים בביטחון ובשלווה, שלוות נפש מוחלטת מפני מה שהעתיד עשוי להביא- זה מה שאדם חייב להשיג, בידיעה שהכל קורה תחת הדרכתם היודעת כל של רוחות החוכמה."[17]
אנו יכולים לראות עד כמה תובעני הגיל השלישי, וכיצד הוא מקרב אותנו באתגריו אל סף עולם הרוח, למחוזות של קושי, אשמה, פחד ובדידות. הכיסויים יורדים ואנו עומדים מול שומר הסף הקטן והתמונה איננה נעימה לעין. רובנו נעמוד רק חלקית באתגרי ההתקדשות הללו ואנו יכולים לשאת פנינו לעתיד ולאינקרנציות שיבואו כדי להשלים את המלאכה. מתוך הרגשה של השתתפות וחמלה אנחנו יכולים להסתכל על רעינו בני האדם ההולכים איתנו בדרך, הולכים וכושלים, ולחוות כי אנו מושיטים יד להליכה משותפת, למרות הקושי, בחיים הבאים.
הלך הרוח הזה הוא נקודת הפתיחה הרצויה לגיל הרביעי, לשנים שבין 63 ו84 שבהן נפתחת הזדמנות נוספת להתמודדות, שלישית במספר, עם הכוחות הרדומים והאזורים הלא מעובדים בגוף ובנפש. הגיל השלישי מהווה הזדמנות להתקרב אל המהות הפנימית של כל אחד מהגופים. בשביעון השביעי אנו אנו מתקרבים אל המהות של הגוף האסטרלי כגוף האמונה, בשביעון השמיני אנו מתקרבים אל המהות של הגוף האתרי כגוף האהבה ובשביעון התשיעי אנו מתקרבים אל המהות של הגוף הפיזי כגוף התקוה.
הערות:
[1]ראה למשל בספרה של Gudrun Burkhart Taking Charge
[2] על השפעת הפלאנטות בגילאים השונים ראה הרצאה מה29 למאי 1924 יחסי קרמה כרך ב' GA236
[3] לוציפר, אהרימן והאסוראס הם כוחות המציבים מכשולים בהתפתחותו של האדם.
[4] יוהנס תומסיוס במחזות המסתורין של שטיינר ממחיש את המאבק הזה.
[5] הרצאה מה23 למרץ 1910 מקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס GA119
[6] על הקשר בין שלושת הגופים לכוחות של אמונה, אהבה ותקווה- ניתן לקרוא בשתי ההרצאות על אמונה אהבה ותקווה המופיעות בעיונים איזוטריים כרך א'. מדובר בהרצאות מה2 וה3 בדצמבר 1911 . GA130
[7] על הנטיה להרמוניה מדומה והנוחות בהתעלמות מהשגיאות של האחר- ראה הרצאה מה10 לינואר 1919 GA188 .
[8] “אנו יכולים להלחם בתופעות מבודדות של קינאה ושקר. אך כשתכונות אלה יושבות בנפשנו וכאשר רכשנו אותן בהתגשמויות קודמות ואנו לוחמים נגדן, הרי שהן מופיעות כתכונות אחרות. כאשר אנו מנסים להילחם בתופעת קינאה ששורשיה נעוצים בהתגשמות קודמת, הרי שהקינאה לובשת מסיכה שונה. לוציפר אומר: 'האדם לוחם כנגדי, תשומת ליבו הופנתה כנגד רגש הקינאה. אני מוסר אותו בזאת לאחי – לאהרימן.' ואז צצה השפעה אחרת שהיא תוצאת המלחמה בקינאה. תכונות אותן אנו תוקפים מבטאות את עצמן במסכות. והקינאה בא אנו נלחמים מופיעה תכופות כתשוקה למצואאת חסרונותיהם של אנשים אחרים ולבקר אותם יתר על המידה." שאלות חיים לאור הקארמה וחיים חוזרים הרצאה מה26 לנובמבר 1910 GA125
[9] הרצאה מה16 לדצמבר 1912 GA266b
[10] גישה זו מבוטאת כבר אצל אפלטון בדיאלוג: גורגיאס.
[11] הרצאה מה26 לאוקטובר 1918 GA185 (נמצאת בארכיב של דניאל זהבי)
[12] "האמת היא שנעשה מאד קשה לבני אדם לקחת ברצינות את זה שהאדם אינו יכול להיות משהו , אלא חייב לשאוף להעשות למשהו" הרצאה מה6 לדצמבר 1918 אינסטינקטים חברתיים ואנטי חברתייםGA186
[13] הרצאה מה31 במרץ 1910 מאקרוקוסמוס ומיקרוקוסמוס GA119
[14] על חזרות והשתקפויות בביוגרפיה ניתן לקרוא בפרק charting the course of life בספרם של George & Gisela O’Neil The Human Life Mercury Press 1990
[15] על הכרת התודה-ראה הרצאה מה19 למרץ 1918 GA181
[16] "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" משנה- סדר זרעים- מסכת ברכות- פרקט' – משנה ה'
[17] קטע זה מוכר לרבים מתוך הדף "חיים אל תוך העתיד" זו הזדמנות לציין את המקורות של הקטעים השונים המופיעים בדף זה: "תחילה כל מה שנותר מן העבר יצטרך להטמע ולהעלם אל תוך האין. ומתוך החשיכה הגדולה אשר תקיף את האדם הוא יצטרך למצוא את חירותו, למצןא את כוחו שלו ואת עוצמתו השלמה" מתוך הרצאה מה30 לאוקטובר 1920 GA200 . "על האדם לעקור מן השורש את עקבות הפחד והרתיעה מפני מה שהעתיד מאיים להביא עליו. כל רגשותיו כלפי העתיד יהיו חדורים בביטחון ובשלווה, שלוות נפש מוחלטת מפני מה שהעתיד עשוי להביא- זה מה שאדם חייב להשיג, בידיעה שהכל קורה תחת הדרכתם היודעת כל של רוחות החוכמה" מתוך הרצאה מה 27 לנובמבר 1910- אינה מופיעה בהוצאה של כל כתבי שטיינר, ניתן למצוא אותה בחוברת הנלווית B98 . "זהו אכן הלקח אשר עלינו ללמוד בזמן הזה: לבסס את חיינו על אמון פשוט, מבלי שיהיה לנו שום ביטחון, לרכוש אמון בעזרתו הנוכחת תמיד של עולם הרוח, זוהי הדרך היחידה עבורנו. הבה אם כן נפעל לחישול רצוננו ונבקש אחרי ההתעוררות הפנימית בתוכנו. מתוך דברים שנתן שטיינר לצלימנס ואן אמיכוהבן .Emanuel Zeylmans Willem Zeylmans van Emmichoven Natura Verkag Arlesheim 1979. . מקורם של משפטים נוספים המופיעים בטכסט אינו ידוע..