מלחמתו של מיכאל בדרקון

עם בוא הסתיו מתחילה התנועה של האדם פנימה לתוך עצמו. הוא עובר מהוית הקיץ להויה מהורהרת יותר וזה זמן טוב להתבוננות על תפקידה של החשיבה. רבים בדרך הרוחנית חוששים כי החשיבה מסיטה מן הדרך, היא מרחיקה מן החוויה האוטנטית, היא קרה ומובילה לשכלתנות עקרה. החשיבה מתחברת בתודעתנו למדע ונראית כמציעה עולם של התבוננות קרה ומרוחקת, לא מעורבת, השואפת לאוביקטיביות מנותקת. אכן סוג כזה של חשיבה נתן את הדחיפה העיקרית למדעי הטבע המודרניים.
 
אך השאיפה לאוביקטיביות מרוחקת מותירה את האדם מפוצל ומתוסכל, שרוי עמוק בשאלה ללא מוצא: "מה מקומי בתוך העולם?" אם העולם מתנהל על פי חוקים מתימטיים קבועים מה מקומם של חיי הרגש, החוויה והערכים שלי? האכזבה הלא מודעת מן החשיבה מן הסוג הזה מובילה להקטנת ערכה של החשיבה ולדגש על ההתנסות בחיים, על הביטוי האישי ועל החוויה הרגשית, מתוך נסיון להשאיר את החשיבה מחוץ למגרש הרוחני ככל האפשר.
 
אך דרך זו לא תצלח. גם אנשי הרגש הגדולים ביותר נזקקים לשפה, למושגים ולטיעונים כדי למצוא את דרכם. ואם אינם עוסקים בחידושה ובהחייאתה של החשיבה ימצאו את עצמם חוזרים וממחזרים מחשבות ישנות ומושגים אשר יובילו אותם לכוון ההפוך מזה שאליו הם שואפים במעמקי נפשם. החשיבה היא מתנה גדולה בהתפתחותו של האדם. ללא יכולת לחשוב אין לאדם יכולת לנווט את דרכו בתוך הסבך של החיים. היכולת לאבחנה, לעשיית סדר,להכללה, להפרדה בין העיקר לטפל, כולן בנות של החשיבה. ללא היכולת לחשוב היה האדם נידון להיות כלי משחק בידי כוחות גדולים ממנו, נתין של הטבע, מופעל ע"י אינסטינקטים. הדרך של האדם לחופש תלויה ביכולת שלו לחשוב מחשבה עצמאית.
 
כאשר אנו מכירים בהכרחיות של החשיבה אנו ניצבים מול מספר שאלות: האם החשיבה יכולה לחדור מעבר לתופעות חיצוניות? האם החשיבה יכולה להפוך ולהיות חמה? האם החשיבה יכולה לקדם אותנו בדרך הרוחנית? עזרה ראשונית אנחנו יכולים למצוא אצל המשורר והחוקר הגרמני בן המאה ה-18 גתה[1]. גתה ניסה להציע צורת חשיבה אשר חותרת אל אב-התופעה. החתירה אל אב-התופעה היא העצמה של הפרדת העיקר והטפל, זהו נסיון למצוא בתוך הרשמים את הרושם העיקרי אשר מצד אחד שופך אור על התופעה הנחקרת ומצד שני קושר אותה לשלמות גדולה יותר. גתה עשה עבודה כזו בתורת הצבעים שלו. עבודה אשר נדחתה בבוז ע"י המדע במשך שנים רבות, אך זוכה לעניין מחודש בעשורים האחרונים[2].
 
את המתודה הגיתאנית אפשר לאמץ בתחומים רבים. ניתן במסגרת זו להביא דוגמא אחת.
אנחנו יכולים לשאול את עצמנו למשל מהם המאפיינים של הילדות המוקדמת. המחקרים יניבו תיאורים רבים מספור ורבבות פרטים אשר מולם ניצב האדם חסר אונים. החשיבה הגיתאנית אמורה לסייע לנו להחלץ מן העמדה של המתבונן הלא מעורב אשר פשוט אוסף ידע אינפורמטיבי, לאדם אשר יכול לא רק לחשוב את האמת אלא לחוות אותה בליבו.
 
ההתבוננות בילד בשנותיו הראשונות יכולה למשל לחשוף את העובדה כי לילד ראש הרבה יותר גדול ביחס לגוף מאשר למבוגר. זו יכולה להרשם כעובדה אחת מיני רבות, אכל עם חשיבה גיתאנית תמונתית יותר היא יכולה להתפש כאב-תופעה אשר מסביר את ה'קוסמיות' של הילד הקטן. את יכולת האמון ההתמסרות והקליטה שלו מצד אחד, ומצד שני מסבירה את היותו ישות של רצון וחיקוי מתוך האיכות של ה'עגול', שהיא איכות של זרע ושל פוטנציאל. ההבנה של אב התופעה הזה שופכת אור גם על הקשרים רחבים יותר. למשל על המשמעות של התארכות הגפיים והופעת החשיבה המופשטת בגיל ההתבגרות ועל הקשר בין הקו הישר של הגפיים לבין מציאת הדרך אל האדמה וההקשרים הארציים אשר נדרשים בגיל ההתבגרות. ניתן ללכת הלאה ולחקור הקשרים נוספים של היחס בין הישר והעגול.
 
כל צורת החשיבה הזו תזכה בוודאי להרמת גבה מזלזלת ע"י רוב בני זמננו אשר הורגלו בחשיבה אנליטית. אכן חשיבה כזו טומנת בחובה סכנות: היא יכולה בקלות להפוך ולהיות חשיבה סוביקטיבית שרירותית, אשר מעידה על החושב ולא על התופעות אותן היא אמורה לחקור. אחד ההישגים הגדולים של המדע המודרני הוא ניטרול הסוביקטיביות של החוקר[3]. כל ניסוי ניתן לבצע מחדש והתוצאה אמורה להיות זהה בלי קשר לזהות החוקרים. פתיחת פתח לסוביקטיביות אמורה להוריד לטמיון את ההישג הזה. הנסיון לחקות את מדעי הטבע הוביל בשלב מסוים את הפסיכולוגיה והסוציולוגיה למבוי סתום. פה מוצעת דרך אחרת: לא לוותר על החתירה לאוביקטיביות, אך גם לא לסמוך על החוקר כי הוא יכול להיות אוביקטיבי בצורת מחקר אשר איננה משאירה אותו בחוץ. בגישה זו רואים את החוקר כצועד בדרך רוחנית של התפתחות אשר בה הוא מתוודע פעם אחר פעם לכשלים הסוביקטיבים שלו וחותר לשמוע את שפת התופעות עצמה. כך ניתן לצלול אל תוך המים הגועשים של הבנת האדם ולא רק להשאר על פני השטח של מדידה של תופעות שטחיות יחסית. החוקר נדרש כל הזמן להתאמן בחשיבה גמישה מצד אחד, אשר בוחנת את התופעות מנקודות ראות שונות ובחשיבה עקבית והגיונית מצד שני, לצד התבוננות פנמנולוגית מדויקת בפרטים של רשמי החושים.
 
גתה קיווה כי כך ניתן יהיה גם לגשר על הפער המתרחב בין מדע ואמנות[4]. המדע הופך להיות קר ונוסחתי ואילו האמנות הופכת להיות סוביקטיבית ושרירותית. בדרך שגתה מציע יהפוך המדע לאנושי חדור חיים ומחובר לאדם ואילו האמנות תחתור לאוניברסלי[5] ולא תשאר לכודה במלכודת של הצמצום הסוביקטיבי. לתפישתו, כאשר יפגשו מדע ואמנות מן הסוג החדש תוולד גם דת. דת אשר נובעת מן העומק של ההתפעמות הרגשית מול תופעות העולם.
 
שטיינר ראה את עצמו כממשיך את דרכו של גתה. הוא הביא את חשיבת הלב לתוך תחומי החיים הגלויים והנסתרים, ויצר פנורמה ענקית של תמונות אשר להטמעתן ע"י האנושות ידרשו עוד עשורים רבים. תמונות אלו יכולות להוביל לעיצוב מחדש של כל תחומי החיים. שטיינר מציע דרך שבה יכול האדם לעשות את דרכו מהחשיבה היומיומית של זמננו לחשיבה תמונתית אימגנטיבית. לא חשיבה של תמונות פנטזיה ודמיון, אלא חשיבה של תמונות אשר מייצגות את המציאות על עומקיה הנסתרים. בתוך החשיבה הזו יכול האדם לחזור ולמצוא את עצמו את מקומו כחלק מן העולם, אשר שנושל מהמקום הזה ע"י החשיבה המדעית הקרה. בחשיבה הזו האדם מעורב בליבו היא פונה לרגשותיו הנעלים ביותר ולחוש העמוק שלו לאמת. היא חיה שוב את קשרי הגומלין בין המיקרוקוסמוס לבין המאקרוקוסמוס, בין האדם לבין העולם.
 
חשיבת הלב היא חשיבה יוצרת. היא מסע של גילוי שבו האדם מפתיע את עצמו שוב ושוב בחוויות 'אהה' של גילויים חדשים ובניגוד לחשיבה אנליטית אין היא מתווה דרך לפתרון אשר ניתן לחזות אותו מראש, בשביל החשיבה הזו העולם כולו הוא שלמות נושמת אחת, ארוגה בקשרי גומלין אשר רק מחכים לגילוי. היא יוצרת מוניזם, דינמי-הוליסטי אשר חוקר את הדינמיקה שבין שלמויות גדלות והולכות. החשיבה האימגנטיבית הופכת להיות חמה עד לשיא אשר שטיינר מכנה:'אהבה בצורתה הרוחנית'[6] – חשיבה אשר נולדת מתוך התמסרות לא אנוכית לתופעות העולם. כך לומד האדם על קשר הגומלין שבין אמת לאהבה. האהבה לאדם ולעולם מולידה את היכולת לראות את האמת, והאמת יוצרת כל פעם אתגר חדש לאהבה, המביא להרחבתה והעמקתה. הגישה הפוסט מודרנית אשר מנסה לערער בכלל על מושג האמת, משמיטה את הקרקע מתחת לאנושיות עצמה. אדם אינו יכול להיות אדם בלי לחתור לאמת. תרומתה של הגישה הפוסט-מודרנית היא בהבנה כי אפשר לחתור אל האמת אך לא להגיע אליה במלואה, וכי היא רבת פנים ורבת שכבות ודורשת דרך של התאמנות ומשמעת עצמית, מזה הרוצה להתקרב אליה.[7]
 
התחום אשר בו נדרשת באופן הדחוף ביותר חשיבה חדשה, הוא התחום החברתי, התחום של מפגש בין אדם לאדם. החשיבה הישנה מובילה אותנו לשפוט כל אדם שאנחנו פוגשים, לקטלג אותו ולהחזיק קריקטורה של דמותו בתוכנו. אלה הם שיפוטים אשר נובעים לרוב מן הסמפטיות והאנטיפטיות[8] שלנו ותופשים מעט מן המהות של הזולת. החשיבה החדשה מציעה דרך חדשה של התאמנות בה אנו חותרים פעם אחר פעם לתפוש את המהות של הניצב מולנו, את החלק המתפתח, הרוחני בתוכו ואת ואת המאבקים הייחודיים שאיתם הוא מתמודד. החתירה הזו יכולה להעזר בנסיון לבנות שוב ושוב תמונות של האחר. עם התחזקות היכולת הזו, התמונות יתקרבו יותר ויותר לתמונות קרמטיות אשר נושאות את האמת של חייו הקודמים של האדם, ושל תמונת החיים הבאים שלו. תפישה כזו של הזולת ושל היחסים הקרמטיים שלנו איתו יכולה להוביל אל המעשה החופשי[9] – המעשה אשר משוחרר מן התבניות הקרמטיות ומוביל לסיכוי של ריפוי ושל יצירה של קרמה חדשה, משוחררת, למען העתיד. זהו מסלול אשר דורש ידיעה עצמית נוקבת ונכונות לעמוד מול המנגנונים האוטומטיים רבי העוצמה אשר מניעים אותנו לפעולה.
 
זו עבודה הכרחית אם אנחנו רוצים להחלץ מן הכאוס החברתי, המצוקה הנפשית והבדידות הקיומית, אשר מאפיינים יותר ויותר את היחסים החברתיים בימנו במעגלים של משפחה, עבודה חברים וקהילה. רק כך נוכל לצעוד אל המשימה החברתית העיקרית של זמננו, אותה מכנה שטיינר: 'להביא סדר לקרמה'[10]. להביא לצעדים ראשונים של ריפוי ושל הרמוניה חדשה בתוך המאבק הקרמטי הכבד והסבוך שבו נתונים כולנו.
 
במיתולוגיה האנתרופוסופית נקרא הנושא והמנהיג של החשיבה הישנה והקרה –אהרימן. והנושא של החשיבה השלמותית, החמה והתמונתית –מיכאל. הקרב ביניהם מופיע במסורת הנוצרית כקרב בין מיכאל והדרקון. מצד אחד הדרקון אשר מאיים לבלוע את כל האנושי, ומצד שני מיכאל, אשר עומד באומץ מולו ומצליח להחדיר את כידונו אל תוך הלוע של הדרקון וע"י כך לשחרר את האדם בדרכו לקראת חופש ואהבה.
 
הערות:

[1] ראה Bortoft Henri   GOETHE'S SCIENTIFIC CONSCIOUSNESS   בהוצאת INSTITUTE FOR CULTURAL RESEARCH 1986
[2] Amrine F. Zucker F. J. Wheeler H. (eds.) Goethe and the Sciences A Re-Appraisel Reidel Publishing
 
[3] על הנושא הזה כתב Ernst Lehrs כבר ב-1951 בספרו Man or Matter Man or Matter   יצא בהוצאת Rudolf Steiner Press London
[4] "Anzone who possesses science and art has religion as well; anyone who ossesses neitherof these had better have a religion."    מופיע בGoethe   Selected Verse   הוצאת Penguin Classics 1986
[5] "התפתחותה של האמנות, היא התבטאות של האוביקטיבי-נצחי המתקדמת והולכת בתוך הסוביקטיבי הזמני ומצד שני, הריהי המאבק בסוביקטיבי באמצעות האוביקטיבי." קאנדינסקי ואסילי  על הרוחני באמנות  הוצאת ביאליק 1984 עמ. 63
[6] פילוסופיה של החרות עמ' 111
[7] בהקשר זה צריך להזכיר את עבודתו של גיאורג גלצר אשר מצעיד את החשיבה צעד קדימה לקראת הפיכתה לחשיבה מוזיקלית אינספירטיבית שלמותית.
[8] ראה הרצאה של שטיינר "דחפים חברתיים ואנטי חברתיים באדם" עיונים איזוטריים כרך א' הוצאת תלתן 1999
[9] על המעשה החופשי יותר – ראה Van Houten Coenraad Practising Destiny   הוצאת Temple Lodge2007
[10] "מיכאל עצמו הוא זה שמביא את הכוח שיכול להוביל לסדר בקרמה של אלה אשר הלכו איתו. כך אנו יכולים לומר: " מהו בשורה התחתונה זה שמאחד את החברים בחברה האנתרופוסופית? – זה שעליהם להביא סדר לקרמה שלהם" מתוך Steiner Rudolf   בספרKARMIC RELATINSHIPS Vol. 3     הוצאת Rudolf Steiner press1977   (תרגום שלי)