הציור – כדרך התחנכות של שבעת תהליכי החיים תרצה אמן נשימה – התחממות- תזונה – אבחנה – עיצוב – מטמורפוזה - פרי נשימה הנשימה הינה השלב הראשון בכל תהליך חי.אם נבחן שלב ראשוני זה נראה שהוא מאופיין בתודעה אחדותית: התינוק שרק נולד, זרע הצמח שעדיין לא נפרד לשורש וגבעול, וכן כל תהליך חי שעדיין לא נפרש לתוכניות וביצועים. השלב הזה, שלב "נשימת הדבר" הוא ראשוני, לא מובחן, מכיל בתוכו את השלימות. הנשימה מלווה את החיים לאורך כל הדרך. עם הנשימה מתחילים ונפסקים החיים הארציים. כך שהנשימה מקבלת במשך החיים את המהות המיוחדת של המתפתח ממנה. מסיבה זו עלינו לפתח בהתמדה את העניין בנשימה של האחר ולשאול: 'איזו נשימה אנו חווים'. בכל התבוננות אפשר להיות קשובים לנשימת הדברים. נשימת הברוש שונה מנשימת האלון. נשימת הדב שונה מזו של הנמר ונשימת האדם האחד שונה מרעהו. הנשימה היא המהות הפנימית הייחודית של הדבר. כך תהיה ההתבוננות שלנו בילד ובציור שלו מלאת יראת כבוד כלפי חידת הנשימה האינדיבידואלית. כולנו יכולים לצייר מתוך אותה הוראה, באותם הצבעים, אך הנשימה הפנימית של הציור תהיה שונה ומיוחדת לכל אחד. התאמנות פנימית זו הינה לב החינוך. היא מכילה בתוכה את הבקשה הכי עמוקה של הילד: האם תזהו את עצמיותי הייחודית. את הזרע שאני מביא עימי, את כל מה שעלי לעבור ולפתוח-לפתח, לטוב ולקושי, כדי שאוכל לצמוח לאדם שעלי להיות. מהו, אם כן, שלב הנשימה בתהליך הציורי? בתהליך הציורי, בשלב הראשון, נפרש לפנינו מרחב הדף הלבן והריק. כמו עמידה למול האין. הנטייה האנושית הינה לקחת צבע חזק ולהניח אותו על הדף. להתחיל לעצב דבר מה. "לצייר." זוהי כמובן עשייה מבורכת ואין אני רוצה להקל בה ראש. אך הציור, כתהליך נפשי, שבו אפשר להתחיל להקשיב למקומות נפשיים עמוקים, מבקש התייחסות שונה לתהליך. ננסה לעקוב אחריו. כדי שיתרחש מפגש עלינו לזהות אל מה אני מכוון ב"אחר". מה, אם-כן, מביא לנו הדף הלבן? הדף מביא אלינו שני אלמנטים שעלינו לכבד: האור והמרחב. • האור - אנחנו מקבלים דף לבן. אור אובייקטיבי, אשר איתו אנו מנהלים דיאלוג. אנו מביאים אליו את הצבע כדיבור של עצמיותנו. זהו הדיבור שלנו, ואנחנו מבקשים לשוחח עם הדף שניצב מולנו. כלומר: זה לא מונולוג אלא שיחה: דיבור והקשבה. בדיאלוג זה שני הדוברים יעברו שינוי: המצייר והדף. לשם כך כאשר אנו מניחים צבע (וכל צבע הוא החשכה של האור), אפשר שהוא יתכוון להיות בעל שקיפות מסויימת שתאפשר לאור של הדף לדבר גם כן. בהדגמה זו הונחו על הדף כחול וצהוב, אולם בפועל "התבקש" האור הלבן של הדף, להשתתף גם הוא. הפעילות הפנימית שנדרשה לשם כך היתה פעילות של התבוננות במרווחים. לא רק בצבע שאני מניח, ב"דיבור" שלי, אלא גם באופן שבו מתעורר האור לחיים. "מדבר." הקשבה זו למירווחים אינה מובנת מאליה והיא אחד הדברים הקשים שנדרשים מאופן ציור זה. הקשבה כזו דורשת את המקצב של הלב. כאשר היד שלנו מחוברת למקצב הלב, בניגוד למקצב החשיבה או הרצון, עליה לנוע באיטיות מסויימת. גם החשיבה וגם הרצון "נאבקים" במקצב זה. הכוחות שמגיעים מהרצון דוחקים בנו להימנע מהשהייה בחוסר האונים ואי- הידיעה, והכוחות שמגיעים מהחשיבה – בזים לשעמום והיעדר הגירויים בשלב הזה. בכל שלב של הציור, גם כשהוא מתפתח ומעמיק, גם כשהוא מתכהה, נוכל לשמור על הקשב בין מה שאני מניח לבין השיכבה שעליה אני מניח את בצבע. תירגול בהתבוננות שכזו יכול להירכש עד לדרגה כזו שכבר לא נוכל לראות רק את "עצמנו", אלא תמיד נתעורר לאחר ולמה שמתרחש במפגש. • המרחב זהו עוד סוד של שלב הנשימה. כפי ש"קבלנו" מהדף את האור, כך אנו יכולים להתייחס עתה למרחב. הדף הוא שלמות מרחבית בלתי מובחנת עדיין. אך אנו יודעים שטמונות בו האפשרויות המרחביות: ימין ושמאל, למטה ולמעלה , מרכז ופריפריה ואפילו קדימה ואחורה. גם האורגניזם שלנו חי את המימדים האלה: אנחנו חיים את כוח הכובד ואת כוח הקלות: ידינו נפרשות לימין ולשמאל, מוחנו מתפקד אחרת באונה הימנית מזו השמאלית, וכן איברינו הפנימיים. יש בנו מרכז מובחן וקשר לפריפריה. למשל: המוח הוא המרכז של מערכת העצבים המתפרשת לכל הגוף, והלב הוא המרכז של מערכת הדם, וכן הלאה. וכך כאשר, דרך העבודה האמנותית, אנחנו מתייחסים וחיים את המרחב, אנחנו משקפים את האורגניזם שלנו. גם כאן יש לנו הזדמנות להעמיק בחקר החיים, הבלתי נראים לעין, אשר מגלים את עצמם דרך העבודה האמנותית. כאשר האורגניזם חי ונושם יש קשר בין חלקיו. אך במהלך חיינו אנחנו מעצבים, הרבה פעמים, חד-צדדיות בנשימת האורגניזם שלנו. למשל: פעילות לא מאוזנת בחיי התודעה החושבת, מתבוננת, או להיפך: תנועה מהירה ואינטנסיבית בחיי התשוקה והעשייה, ללא עצירה: התכנסות פנימה עד הסתגרות דכאונית, או חיים חיצוניים ללא אפשרות להיכנס למעמקים. את נשימת האורגניזם שלנו, נחשוף באופן לא מודע בציור. זו ההזדמנות שלנו לפגוש ולתקן. להשתהות ולעבוד על המקומות שקשים לנו . הבנת האורגניזם השלם מבקשת לחיות בפועל את התנועה והתנועה הנגדית. כדי לחוש תנועות מנוגדות עלינו להכיר בתוכנו את המרכז. אנחנו ניצבים מול הדף בחווייה של מרכז,בלב. רק משם יש לתרגל תנועה בכיוונים הפוכים אך באופן זורם ודיאלוגי. ללמד את היד הפונה ימינה לפנות גם שמאלה. תנועה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. תנועות קטנות אשר יוצרות כתם, תנועה, ולא מתבססות על משיכת מכחול מצד לצד. ככל שנתרגל יותר תנועה ותנועה נגדית, כך נהיה חופשיים . התחממות שלב ההתחממות בצמח הוא השלב בו מתחילה התקטבות. הזרע מקבל רטיבות, יוצר תהליכי חום ונפח וכך מוציא את הגבעול הפונה כלפי מעלה, לגבהים, ואת השורשונים, הפונים כלפי מטה, למעמקים. עד מהרה מאבד הזרע את עצמו ונותר רק הדיאלוג המקוטב הזה. הדיאלוג בין גבהים ומעמקים הוא גם הדיאלוג בין אור וחושך .האחדות, שאפיינה את שלב הזרע, את הנשימה, מתפצלת עתה. מתחיל תהליך. בציור אנו מתרגלים זאת כאשר אנו בוחרים לחזק חלק אחד ולא אחר. באופן כמעט לא מודע, אנו יוצרים מקומות שיתחזקו, יתכהו, ומקומות שיישארו מוארים. או כאשר אנו בוחרים חלקים ציוריים או צבעים שחיים האחד כנגד השני . בתהליך הציורי שלב ההתחממות "נבלע" בשטף התהליך הציורי. אך נוכל להתבונן בציירים שבאופן מסויים "בחרו" להשאר ולחזק את השלב הזה. ה"שלב הזה" משמעו לחיות במלואה את שאלת ההתקטבות. דוגמא לכך אפשר למצוא בציוריו של הצייר הגרמני אמיל נולדה EMIL NOLDE. בדומה לאקספרסיוניסטים רבים בוחר נולדה להתרכז במבע בוטה ומתגרה ויחד עם זאת מבטא יופי פראי וראשוני. אין בציוריו מעודנות של רשמים, אין עיצוב מדוייק ונאמן לטבע. רק כוח הבעה עז ונוקב. בתמונה זו, האופיינית לתמונות הנוף שלו, השלב השני מובא בכל עוצמתו . כחולים מול אדומים, מים מול שמים. כמעט חווייה בראשיתית של היסודות .נולדה אוהב להטיח את הדברים. אין נסיון לייפות. כך גם בציורי בני האדם הוא מטיח בפנינו את הכאב, הרוע והשפלות. כחול מול צהוב, ירוק מול וורוד. בני האדם באימתם ורישעותם. זהו השלב השני כאשר הוא ממוקד בעצמו ולא ממשיך הלאה, לשלב הבא. חשוב להבין שבציור מאפשר לנו שלב זה את הפרידה מהשלב הראשון. לעיתים נוח לנו להתערסל בשלב הנשימה, בשלב של חוסר המחוייבות, ואיננו רוצים או מפחדים, להמשיך במסע. "ההתחממות" משמעה המוכנות להתגשם. לחדור לאדמה. וישנם גם אלו שמתחילים עם ההתחממות. ללא שלב הנשימה הראשוני . ההתחממות מביאה אותנו בהדרגה ליצירת קשר ונכונות למחוייבות עם הכוחות הארציים. היא יכולה לשמש כשער, כדרך, ולהוביל לשלב השלישי, אך יכולה גם "לטרוף את הקלפים" ולהסתער בבולמוס ולאבד את הקשר עם התהליך . תזונה מתוך השלב השני, שלב ההתקטבות, מקבל כל חלק את אופיו ע"י תהליך התזונה המיוחד לו .השורשים במעמקים מסתעפים, ניזונים מחומרי האדמה הדשנה והמעובה .הנבט שפילס דרכו לגבהים יוצר תהליכי תזונה ע"י המפגש עם אור השמש. מקבל את צבעו הירוק ואת התנועה האופיינית לצמח הירוק: היתמרות כלפי מעלה תוך כדי פרישת עלים לצדדים. גווני הירוק נעשים אינסופיים, מתעצמים ומשתלהבים במפגשים בין חושך לאור, בין הצהובים לכחולים. בציור מתבטאת התזונה באופן דומה: החלקים השונים במרחב מקבלים מזון. צבעים מתווספים, עושר של ניואנסים ומחוות צבעוניות מתווסף לדף. בהדרגה, מתוך קשב למרחב המשתנה, מתפתח, מועשר ברשמים חדשים. אפשר לראות את האימפרסיוניסטים כמייצגים של השלב הזה. כל שפע הרשמים הצבעוניים המונחים על פני הדף כבעין כאוס המוליד שלימות. שלב זה, כשלב נפשי, הוא משמעותי ביותר עבור האדם. האפשרות להשתהות בעולם ולחוות רשמים, לראות גוונים שונים. גם ביחסים בין בני אדם אנחנו נופלים מהר מדי לעיצוב הדיעה וקיבעונה, מבלי לעשות את המאמץ לחיות שוב ושוב דקויות נפשיות, השתנויות, ניואנסים בקול, בהבעות הפנים, בתנודות חיי הנפש. האדם, כמו הטבע, יכול להיות סימפוניה של מרקמים ואיכויות. בשלב זה מתעוררת שאלת ההשתאות ויראת הכבוד כלפי היקום. אבחנה בשלב זה עלינו להבין את את ציר ההתפתחות שנמצא בבסיס השאלה הרוחנית. התפתחות נפשית-רוחנית, אינה נעה על ציר לינארי המוביל מנקודה אחת לאחרת מתוך שאיפה להתעצמות מתמדת, אלא מבקשת תמיד מעברי סף. מעבר שכזה מבקש דווקא שלב של הצטמצמות לצורך היפוך תודעתי. לכן, תנועת הפרבולה משרתת אותנו. הפרבולה מחלקת את השלם בעל שבעת האיברים, לשני חלקים, בעלי 3 איברים כל אחד, המהדהדים האחד מול השני, כאשר השלב הרביעי הוא נקודת ההיפוך. פרי נשימה - הזרע מטמורפוזה התחממות–שורש ופסיג עיצוב תזונה – הצמח הירוק אבחנה – הצטמצמות והיפוך בשלב הזה נכנסת פעילות פנימית המצמצמת את הצמח הירוק כהכנה ליצירת דבר מה חדש במהותו. מטמורפוזה לשלבים הקודמים. אפשר להבחין בכך כאשר אנו מסתכלים על עלי הוורד, אך כך גם על כל צמח שמראה בבירור את שבעת השלבים. העלים הירוקים מתחילים את תנועתם כלפי מעלה כמסע של עלים קטנים ןלא מפותחים, ןאט אט הם מתרחבים, נפתחים, מקבלים ריבוי, ואז שוב מתחיל תהליך של הצטמצמות. גבעול הורד בעל חמשת הסתעפויות העלים , מצטמצם לשלושה. אזי אנו יודעים שמתחילה ההכנה ליצירת הפרח. כלומר: תהליך האבחנה הוא נקודה של הצטמצמות בנגלה על מנת לרכז כוחות ליצירת ההיפוך המביא איכויות שונות לחלוטין מהשלבים המוקדמים. לפני האדם ניצבות בחייו הרבה הזדמנויות למעברי סף. בביוגרפיה הארכיטיפית הוא נוכח בסביבות גיל 21. גדילת הגוף הפיזי שוקטת, ומתחילה פעילות פנימית חדשה, פעילות האני. נוכחות האני באדם מאפשרת את ההיפוך בין ילד-נער לאדם בוגר הלוקח אחריות על חייו. בשלב הזה אנו מתהפכים מפעילות ירחית, המשקפת את אור השמש של הורינו, לפעילות שימשית, המאפשרת להעניק אור . אך כך גם כל תהליך חי ומתפתח, אם ברצונו לעבור מהשלב הטבעי אל השלב הרוחני, עליו ליצור זמנים של הצטצמות חיצונית כדי להבשיל דבר מה פנימי יותר. בתהליך האמנותי מבקש שלב זה עצירה. התנועה של שלושת השלבים הראשונים שהתמקדה בצבע ותנועה, מבקשת עתה את הגילוי של האידיבידואליות. היא מבקשת משמעות. מבקשת לבחור מה אנחנו בוחרים ליילד. ככל שהאדם יהיה חופשי יותר מתבניותיו, כך ייפתחו לפניו אפשרויות של הבעה. האימון המתמשך בשלושת השלבים הראשונים, יאפשר גמישות פנימית, הרחבת הדמיון האמנותי וחופש להתכוונות עמוקה. (כמובן שבד"כ יש אבחנה לפני שהציור החל בכלל. אני רוצה לצייר נוף, דמות וכד'. זוהי אבחנה. אך גם אז אני יכול לעבוד מתוך קשב לנשימה, התחממות ותזונה לפני שאני חודר לשלב העיצוב המדוייק. כלומר: מהשלם אל הפרטים ולא מהפרטים אל השלם. ) האבחנה תביא אותנו לשלב הבא: העיצוב . עיצוב בצמח מתחיל להתעצב הפרח. העלים הירוקים, לא רק הצטמצמו, אלא גם שינו את מהותם. מתנועת פרישה דו-מימדית, הם יוצרים כעין תנועת גביע החובקת בתוכה את הפרח העתיד להיפתח. זהו הניצן. באופן מכמיר-לב לוקחים על עצמם העלים הירוקים חוק חדש והם מתעגלים ומכילים. מעתה ואילך יופיע כל חלק בצמח כמטמורפוזה לשלבים הראשונים, אך גם כהדהוד . בציור מתחיל עיצוב אשר, במהותו, דורש מהאדם התבוננות אחראית יותר. המבקשת חדירה וזיהוי מדוייק של האחר. למרות שבתקופתנו נוטה האדם להתחיל מהעיצוב, עדיין יכולתנו להבין את העיצוב לעומק לוקה בחסר. ההתכוונות לאחר מתוך אחרותו, ולא מתוך ההשתלטות של העצמי שלי עליו, היא התחנכות חשובה בעיקר בזמננו שבה האינדיבידואליות מתעצמת כפי שלא היתה אי פעם. חלק מההתחנכות הרוחנית הוא צמצום ושבירת הפרסונה שהתעצבה, כדי להכיל את האחר מתוך טבעו הוא. בדומה למה שעשו העלים הירוקים בניצן. לכן העיצוב נושא כעין מסר כפול: מהצד הארצי עלי ללמוד לעצב את אישיותי אני, את יכולותי וכשרונותי, ומהצד הרוחני, עלי לוותר עליהם כדי לראות את מה שמחוצה לי מבלי "להשליך" את עצמי על הדבר. זהו הדיאלוג בין האני הארצי והאני הרוחני. העיצוב האמנותי נעשה בדרכים רבות. מתוך ההדהוד לתהליך התזונה אנחנו יכולים לראות כיצד העבודה המזינה מעצבת. למשל בציוריו של EDUARD HOPPRR איזו עבודת תזונה מדוייקת, נעה בין אינטנסיביות בשיחים לבין הריק של השמיים. אין סוף לעבודת העיצוב. הארכיטיפ שלה הוא הרישום. אם העיצוב יצמח מתוך שלושת השלבים המקדימים, הוא יחזיר את עצמו למקום התהליכי, הבשל. מטמורפוזה בשלב המטמורפוזה בוקע הפרח. כל הוויית הפרח היא מטמורפוזה של הצמח הירוק. נתבונן בכך: צמח ירוק פרח דו מימד תלת מימד: חלל פנימי צבע ירוק צבעוניות מגוונת עלים גסים עלי כותרת מעודנים יותר כאשר ממוללים- הריח חריף ריח מבושם נודף למרחב מושך זחלים מושך פרפרים ודבורים יכולת השתרשות (לא צריך את האחר) מכיל בתוכו את הזרעים. צריך את " האחר" להאבקה ולבסוף אנו יכולים להבחין בהיפוך מבחינת התנועה. כל תנועת הצמח הירוק היא הזדקפות לגובה ולעומק. תנועה אנכית ואופקית (פרישת העלים) ואילו תנועת הפרח הינה תנועה של מרכז ופריפריה. כל הפעילות, מרגע בקיעת הניצן , דרך היפתחות הפרח ועד השלב האחרון, הוא שלב הפרי, הווה באותו מרחב והינה תנועה מחוץ לפנים ומפנים לחוץ. כך אפשר לראות כיצד מהדהדת בתהליך הצמיחה השלם כל חוויית המרחב שדיברנו עליה בשלב הנשימה. מהי המטמורפוזה בחיינו? יכולת המטמורפוזה קשורה למוכנות הפנימית שלנו לוותר על הידיעה (ההצטמצמות) לטובת אי הידיעה, לטובת חוסר האונים וחוויית החושך. ההיפוך הזה, מבלי שנשים לב, קורה כל הזמן מסביבנו. כאשר הלילה יורד, ותודעת היום מאבדת את האחיזה הבטוחה שלה בניגלה, בבטוח, היא יכולה לחוות לרגע את ההיפוך הזה. אם יתמהמה האדם רגע בתוך החשיכה היורדת, לפני שייכנס למאחז הבטוח שהכין לעצמו, לביתו, הוא יוכל לגלות שעולם הגבהים מביא אליו תמונה שלא היה יכול לראות ביום. עולם הגבהים מביא אליו שמים מלאי כוכבים. יופי שכמותו לא היינו מכירים אלמלא איבדנו את היום, ונעטפנו בחשיכה. אם ניקח את "הסוד הגלוי" הזה ונחיל אותו על חיינו נחווה שוב את המאבק בין האני הארצי לאני הקוסמי. לעולם ישתוקק האני הארצי לביטחון ולצמיחה הנבנית של הארצי. וכמעט לעולם לא ייבחר בהצטמצמות ובחשכת חוסר האונים. המטמורפוזה, אם כן, היא מתנת האני הגבוה, תמונת ההיפוך (מלאת האהבה) של האני הארצי. האני הגבוה שלנו מביא אלינו את הכאבים והמצוקה, את החשיכה כדי שנוכל לגלות את הטמון בתוכה. כדי שניצור היפוך פנימי. החושך "נכפה" עלינו, אך יצירת המשמעות היא הפעילות שלנו. היא אינה מתרחשת בטבעיות (כפי שהפרח מהצמח, או הלילה אחרי היום), אלא דורשת אקטיביות של אחריות לגורל, אומץ ויצירת משמעות, ולעיתים מביאה אושר והתעלות מסוג שלא היינו יכולים לשער שקיימים . בציור נראה מטמורפוזה בד"כ בביוגרפיה של הצייר. MONET עזב אט אט, עם זיקנתו, את הציור המדוייק והיפה לטובת קשב עמוק לתנועת הצבע הטהור. ללא היאחזות בעצמים או בני אדם. רמברנדט, גם הוא, וויתר על היכולת האמנותית הגאונית של ציור מדוייק של העולם הארצי לטובת התבוננות עמוקה באור וחושך הפנימיים., נראה שמהות המטמורפוזה היא המעבר מהיפה מהנגלה לעין, אל העמוק. המהותי. הניגלה ללב. בציורנו אנו ניצור מטמורפוזה כאשר נהיה מוכנים לוותר על החלקים המוכרים והבטוחים עבורנו ולבקש אחר הלא ידוע. שלב המטמורפוזה מהדהד אל מול השלב השני שגם בו דובר על אור וחושך, אך עדיין בביטוי החיצוני שלו. עתה השאלה הזו הופכת להיות פנימית. :כיצד אמצא את האור בתוך החושך . פרי הפרי בצמח הוא שוב ההצטמצמות של התהליך הניגלה לעין אל הבשלות וזרעי העתיד. המהלך של הצמח הוא אינסופי, חוזר שוב ושוב. הפרי הוא שלב של איסוף, התבוננות שקטה, בחירת המהותי והניצחי. בצמח, כמו בחיי האדם, כמו בתהליך הציורי. הכל מחובר, הכל חי בהיפוך האינסופי, בהתמרה. הזרע מכיל בתוכו את הפרי כהבטחה. רק מזווית הראיה של הפרי נוכל להכיר באיכותם של הזרעים החדשים.