ייחודה של האנתרופוסופיה

מעטים יוכלו להשאר שווי נפש מול הגיליון האחרון של אדם – עולם, אשר פתח שאלות קיומיות הנוגעות לכולנו. מאמר זה יעשה נסיון להציג נקודת ראות מסוימת אשר יכולה אולי להאיר את הפולמוס מזווית אחרת.
האנתרופוסופיה מציעה מהפכה מרחיקת לכת: היא בוחנת את התשתית המחשבתית של ימנו – לא רק מבחינת התוכן שלה- כי אם בעיקר מבחינת האופן, הצורה והתהליך ומגיעה למסקנה כי זו מובילה למבוי סתום. צורת המחשבה המעצבת את חיינו מוצאת את ביטויה המרכזי במדעי הטבע. זוהי צורת מחשבה אנליטית אשר מנסה להגיע לחקר העולם ע"י פירוקו הגובר והולך עד לחלקיקיו הקטנים ביותר, בתקווה שמציאת החלק הקטן ביותר תיתן תשובה על מקורו ומשמעותו של היקום. הקשב של האנתרופוסופיה הוא לדופק הפועם של הזמן, על ריטוטיו העדינים ביותר, לכן בחינוך וולדורף יתיחסו אחרת לילד בן שמונה מאשר לילד בן עשר. גם בהתפתחות של האנושות כולה נדרש יחס קשוב, עדין ומדויק לזמן, ומתוך היחס הזה מגיע שטיינר למסקנה כי מראשית המאה העשרים עוברת האנושות, מאחורי הקלעים, מהפכה רבתי אשר תשנה את יחס האדם לעצמו, יחסיו עם אלוהים, קשריו עם העולם ומקומו בבריאה.
כבר מגיל  צעיר אנחנו לומדים בביה"ס שוב ושוב לנתח ולהפריד, בין פועל לשם עצם, בין מספר זוגי לפירדי, בין מטאפורה לדימוי. צורת המחשבה הזו היא הבסיס לכל ההישגים הטכנולוגיים העצומים של תקופתנו. נשאלת השאלה- לאן תוביל אותנו צורת מחשבה זו בעתיד? צורת המחשבה הזו  המתאימה לחומר הדומם, המת, הפכה להיות מושא קנאתם של מדעי החיים והחברה אשר מנסים להדמות למדעי הטבע מתוך פרדיגמה חומרנית ובאימוץ צורות מחקר שהשראתם באה ממדעי הטבע. כאשר מדובר במדעי החברה, מוביל הנסיון הזה לתפישות שטחיות ולחקירה של הרובד החיצוני ביותר של הקיום האנושי. המחקר הפסיכולוגי סוציולוגי בשיטות הכמותיות מוביל לספריות שלמות אשר יש להן מעט מאד מה להגיד על שאלות העומק המהותיות הנוגעות לאדם. בכל מערכות החיים אנחנו נופלים לצורת המחשבה הנוטה לנתח ולהגדיר במקום להתחיל ללמוד לאפיין מנקודות ראות שונות ומגוונות. אנחנו חווים במידה רבה רק את הקוטב המת של החשיבה, הגוזר ומפריד ורק מתחילים לחוות את הקוטב החי, החם הבונה והיוצר של החשיבה הספוג באהבה לבריאה כולה.
שטיינר רואה את עצמו כממשיך הדרך הרוזנקרויצרית וכנאמן לעבודתו של גתה, אשר כבר לפני מאות שנים זיהו את המבוי הסתום אשר דרכי החשיבה הללו מובילות אליו. הנסיונות במדעי החברה למחקרים אנתרופולוגים- איכותניים ניצבים בפני מכשולים קשים. ראשית לא ברור כיצד ניתן להתמודד עם הסוביקטיביות של החוקר, ושנית לא ברור כיצד ניתן למצוא את העיקר, כיצד ניתן לשלב תיאוריה ותצפית, וכיצד ניתן להכליל מן התצפיות להבנה אנושית כללית.
המבוי הסתום הזה הוא קריאה למהפכה[1], הוא מבקש כי החוקר יעמיד את עצמו לרשות המחקר, יראה כי המחקר דורש השתנות והשתכללות שלו עצמו, דורש כי הוא יעסוק בידיעה עצמית גוברת והולכת כדי להפריד את ההקשרים הסוביקטיביים האישיים  שלו ממה שיש לו משמעות אוניברסלית. החוקר החדש הופך להיות בעצמו-בניגוד לחוקר המנוכר אשר עולמו וחוויותיו אינם רלבנטים למחקר- לאדם הצועד בדרך רוחנית מחייבת, והצווי דע את עצמך הופך לחלק בלתי נפרד מן הרצון לדעת את העולם.

הדרך להפוך את האוסף העצום של נתונים ותצפיות הניצבים בפנינו למשהו בעל משמעות, נמצאת במעבר מן החשיבה האנליטית לחשיבה האימגנטיבית.[2] המעבר הזה דורש התאמנות בראית העולם באופן תמונתי פיוטי, ראית הנגלה כמשל, אשר מגלה לנו סודות ברבדים שונים. החשיבה האנליטית של מדעי הטבע הוותה ומהווה שלב התאמנות הכרחי, ללא יכולת בסיסית הנקנית ע"י חשיבה מתימטית לוגית, יהוה הנסיון בחשיבה אימגנטיבית כניסה ליער עבות ללא מפה וללא מצפן, ויכול לגרום לכך שהאדם יאבד את היכולת להפריד בין מציאות ודמיון. האוביקטיביות המלאה איננה אפשרית לאדם, אך המסע לקראת אוביקטיביות גוברת והולכת, נשען,כנקודת מוצא, על האוביקטיביות הנרכשת מאימון בצורת החשיבה של מדעי הטבע.
גתה מסייע לנו בצעדים הראשונים לקראת חשיבה אימגנטיבית בהציעו לנו את המושג של "אב התופעה". אם אנחנו מסתכלים על הילד הצעיר ורואים את הראש הגדול ביחס לגוף, אנחנו יכולים לראות זאת כנתון בין נתונים רבים, או לחילופין כתמונת-משל, כאב-תופעה אשר דרכו תופעות רבות המאפיינות את הילד הקטן מוצאות את פשרן. אנחנו יכולים להבין מדוע הילד הקטן הוא איבר חוש, אשר מושפע כל כך מסביבתו- כאשר אנו רואים את הראש כמרכז החושים. אנחנו יכולים להבין כיצד הקשר העמוק לסביבה יוצר את הנטיה לחיקוי. התמונה של הראש העגול הקשור לשלמות של העולם יכולה לעזור לנו להבין ההזדהות והאנשת העולם של הילד בגיל הרך ואת הנטיה לתום ולאמון. זוהי דוגמא לחיפוש אחרי אב התופעה אשר יכול להביא משמעות וסדר למחקר, תוך שהוא מקשר תמיד את התחום הנחקר לשלמות גדולה יותר.
אלה הם צעדים ראשונים בדרך לחשיבה אימגנטיבית. אליהם מצטרפים הצעדים הראשונים בדרך לחשיבה אינספרטיבית, צעדים בהם האדם מכניס את החשיבה שלו לתנועה. ההצמדות לדעות, לנקודת ראות אחת, למוסכמות, לא מאפשרת לאדם להתקדם. נדרש תרגול עקבי בראיה של נקודות ראות שונות, בהזרה של נקודת הראות האישית ובבניה של תמונות דינמיות של יחסי גומלין בין תופעות שונות. אם אדם מתאמן שוב ושוב בראיה של האחדות, השילוש והשיבוע בכל שאלה הוא יוצר בתוכו איבר-חשיבה חדש אשר יאפשר לו להיות יצירתי ולגלות תגליות חדשות בכל תחום אותו יבקש לחקור. האנתרופוסופיה מציעה עוד תרגולים רבים להעמקה ושכלול של הדרך הזו.
תרגילים אלה מובילים ליחסי אדם-עולם חדשים. במקום אדם הניצב מנוכר מול עולם חלקיקים חסרי צליל וצבע, אדם אשר חי את יחסי המאקרוקוסמוס עם המיקרוקוסמוס ומוצא בתוך עצמו פתרון לחידות העולם. גשר מתחיל להווצר בין האדם והעולם, האדם השלם על חוויותיו, תחושותיו ורגשותיו מהדהד את צלילי העולם ומוצא את העולם בתוכו. במקום להיות רק מתבונן בעולם הוא הופך להיות אזרח מעורב אשר מצד אחד כל ישותו מעורבת בהבנת העולם ומצד שני אחריותו לגורל העולם הולכת וגוברת.
האנתרופוסופיה מובילה את המהפכה, שבה כוחותיו היוצרים של האדם יהיו במרכז ישותו ובראש ביטוייו האישיים. כאשר אנחנו בוחנים את שטיינר כאדם יוצר, נשימתנו נעתקת אל מול השפע העצום של רעיונות חדשים אשר מפרים תחומים רבים ומגוונים כל כך של החיים. עשרות שנים ידרשו-אם לא מאות, להביא לידי מימוש את הרעיונות החדשניים שלו בכלכלה, באקדמיה, במשפט ובתחומים רבים נוספים. גם בין ממשיכיו של שטיינר ניתן לאתר הרבה כוחות יצירתיים פורצי דרך. אך זוהי רק ההקדמה- שטיינר מציע דרך בה בהדרגה מאות, אלפים ואח"כ מליונים של אנשים יהפכו למעינות של יצירה אשר יוכלו להביא לעולם רעיונות חדשים – והעולם שלנו זקוק יותר מכל לרעיונות חדשים אשר יפרו כל תחום ויובילו אותו למקום יותר אנושי, יותר שלם, יותר רווי באחריות ובאהבת האדם, רעיונות אשר ינבעו מהאדם השלם, מהאדם של הלב ולא מהאדם של הראש בלבד.
 
ללא המהפכה הזו אנו נידונים להמשיך להסתובב בעולם כזרים, כאשר לפנינו תמונה מדעית של עולם ומת ולצידה יצירה אמנותית אשר הולכת ונדחפת יותר ויותר לתוך הסוביקטיבי- פרובוקטיבי ומאבדת את משמעותה האוניברסלית ואת כוחה כהשראה מוסרית לאדם. לא כדאי להפחית ממשמעותה של המהפכה הזו. זוהי מהפכה אשר אינה נופלת בחשיבותה מן המהפכה שעברה האנושות לפני כשלושת אלפים שנה עם תחילתה של החשיבה הלוגית המופשטת וכל מה שזו הביאה לאנושות. הביקורתיות שולחת את זרועותיה המכוערות ליחסים הבין אישיים, כל אחד הופך מומחה לחולשות של חברו,וכל אדם נושא בתוכו קריקטורה חד צדדית של זולתו. הביקורתיות העצמית מובילה לשנאה עצמית הרסנית. האדם האנליטי הופך להיות אדם מפוצל, החלק שאינו נגיש לאנליזה מקבל חיים משל עצמו ופועל כצל המביא רוע לעולם. החשיבה האנליטית זורעת פיצול בכל דבר שבו היא נוגעת, התוצאה בחיים החיצוניים היא עלייתן של קבוצות אינטרסים, אדישות לטובתו של הכלל בכל תחומי החיים. תפיסות האדם והעולם של מדעי הטבע ימשיכו לעצב את החיים בצורות שיזרעו הרס, כאוס, ניוון, ניצול ושפיכות דמים.
 
המעבר של האדם מברוא לבורא עליו מדבר הרב קוק מתחיל להתרחש עכשיו. המהפכה הזו נבנית גם על יחסים חדשים בין האדם לאלוהים. יחסים שלא כבעבר אינם מושתתים על התגלות אבסולוטית חד משמעית מלמעלה, אלא על חתירה יוצרת של האדם לאמת אשר משתכללת מתוך דיאלוג מתמשך של ניסוי ותעיה עם הבורא. הכוחות האימגנטיביים והאינספירטיביים המתפתחים יוכלו לאפשר לאדם לחקור, לא בדרך של התגלות, את הרבדים הנסתרים של החיים: את כוחות החיים, ואת הדינמיקה של הנפש האינדיבידואלית בחיים חוזרים על פני האדמה.
 
המהפכה אותה מבשרת האנתרופוסופיה היא רק בתחילת דרכה. הכוחות היצירתיים החדשים אשר מבקשים את דרכם אל האנושות אינם מגבילים את עצמם כמובן לאנתרופוסופים, להיפך –שיתוף פעולה, אשר כה חסר היום- בין האנתרופוסופים לזרמים אחרים הוא מרכיב קריטי באפשרות של האנושות לנוע קדימה. גל עצום של יצירה חדשה מבקש את דרכו לאנושות מתוך דרכים רוחניות שונות, שפות שונות ודתות שונות. הגל היצירתי הזה יכול למצוא שפה שלמה אשר מתכללת אותו לכלל פרדיגמה חדשה-באנתרופוסופיה.
 
נקודת הראות אשר תוארה עד כה מאפשרת לנו לבחון כמה מהסוגיות שעלו בגיליון האחרון של 'אדם עולם'. כאשר שטיינר מדבר על סוף תפקידה של אופן החשיבה של היהדות הוא מתכוון בדיוק למה שתארנו- המבוי הסתום שאליו הגיעה האנושות עם צורת החשיבה האנליטית, אשר הובאה לעולם ע"י היהודים וטופחה ע"י היהדות. צורת החשיבה הזו הביאה בעבר להתקדמות של האנושות לעבר חופש ואינדיבידואליזם אך אינה משרתת את התפתחותה העתידית. יש ביהדות גם הרבה דברים אחרים שאת חלקם ודאי שטיינר לא הכיר, אך אנו יודעים ששטיינר ראה תפקיד עתידי ליהודים, הערה אשר מזמינה עדיין מחקר בזמננו. [3]
כאשר דניאל שליט אומר כי שטיינר מכוון ליש ולא לאין הוא צודק, כפי שהראינו בנויה האנתרופוסופיה כדרך של ידיעה והתנסות. הדרך המכוונת אל זה שאין להתנסות בו ואין לראותו היא הדרך של האמונה. לאמונה היה תפקיד מכריע באנושות בתקופה שלפני המהפכה של הידיעה החדשה המתחילה היום. האמונה היא זו שאפשרה את המשך הקשר עם הנשגב, עם האלוהי, כאשר הראיה והחוויה הלכו ונעלמו. במאות השנים הקרובות כאשר אנו חיים עדיין בין התקופות, וכוחות הידיעה החדשים הם עדיין חלשים, ישמר מקום חשוב לאמונה ולפולחן הדתי, לכן מציע שטיינר לאנתרופוסופים המעונינים בכך להמשיך בפרקטיקה הדתית שהם קשורים אליה. יחד עם זאת חשוב לראות כיצד עומדים ההוגים הדתיים נכלמים אל מול הכח של צורת החשיבה של מדעי הטבע. העוצמה של אלו האחרונים גורמת להם פעמים רבות לסגת לפיצול הקאנטיאני שבין אמונה וידיעה, לדבוק באמונה ולהשאיר את הזירה של הידיעה- מתחומי הידע השונים ועד לעיצוב החיים החיצוניים – בידי אותה צורת חשיבה אנליטית שתארנו בפתיחת המאמר. נסיגה זו מחמיצה את ליבה של המהפכה הנדרשת היום לאנושות, ולעיתים אף גרוע מכך, כאשר האמונה מביאה לדבקות פאנאטית בנקודת ראות מסוימת, בעוד הדרך של העתיד דורשת תרגול נמרץ בבחינה של נקודות ראות רבות לכל סוּגִיָה. דבקות אשר את תוצאותיה הרות האסון אנו יכולים לראות בכל תחומי החיים.
 
האדם בימנו זקוק לחוויה של קדושה. לטכסים מרומי הנפש של הדת, לברכה ,לתפילה, לפיוט ולניגון ואין סיבה שאלה ילקחו ממנו. אך האנושות ככלל הולכת ומתרחקת מן החוויה הזו והנסיונות לחזור אליה הופכים היום למסעות פונדמנטליסטים הרסניים. האנתרופוסופיה מנסה להוביל בדרך שראשיתה בידיעה ואילו חווית הקדושה הולכת ומתעצמת בהדרגה מתוך המפגש של האדם עם עולמות נשגבים יותר ויותר, אך הפעם מתוך חוויה אישית אינדיבידואלית, ללא מתווכים, הנשענת על הדרך המודעת של היחיד ושל הדיאלוג שלו עם הבורא. בטיפוח חווית הקדושה אנו יכולים ללמוד רבות מאנשים החיים בדבקות דתית. בתקופת המעבר שבה אנו חיים היכולת של האנתרופוסופיה לברוא חוויה של קדושה קהילתית היא בראשית דרכה ולכן אפשר להבין את הצורך למצוא את החוויה הזו במסגרות המסורתיות. אין זה מוצדק להאשים את שטיינר בכך שאין לו חווית קדושה ויראת שמים. שטיינר לא מרבה לדבר על חוויותיו האישיות, אך אנו יכולים לראות מהערותיו במקומות שונים כיצד ניצב התנסויותיו הרוחניות בזעזוע, פליאה יראה וחווית קודש עילאית. שטיינר רואה ביראת הקודש את הכוח המחנך העיקרי לנפש התודעה, לאותו חלק של הנפש המבקש להתפתח בזמננו. מה זורם אל מול יראת הקודש, כשהיא מכוונת לאלוהות? זורם אליה מה שאין ביכולתה להקיף, לא עם רצונה ולא עם עוצמתה: העוצמה-ואם מדובר באלוהות_ העוצמה הכל יכולה. [4] אחדות וריבוי הם שני צדדים של אותה מטבע- כשם שהגוף האנושי הוא אחדות אך האברים השונים הם ריבוי כך גם האלוהות היא אחדות וישויות הרוח ריבוי. האחדות נתפשת בחשיבה ובאמונה והריבוי נתפש בחוויה. שטיינר משתמש במילה אלוהים בשתי צורות: אחת כתאור לקבוצה מסוימת של ישויות והשניה כתאור לבורא עולם חובק כל.
 
ההצבעה על השגיאה של שטיינר בענין הציונות והאנטישמיות היא מבורכת. שטיינר העיד על עצמו כי הוא טועה[5] והתגנבות התפישה של חוסר האפשרות של שטיינר לטעות אל תוך התפיסה של האנתרופוסופים, היא שריד בדיוק לאותה צורת חשיבה המקדשת את ההתגלות במקום לחפש את הדיאלוג. הפניה הבסיסית של האנתרופוסופיה, כפי שנאמר קודם, היא לישות העצמאית החוקרת של האדם ולכן הגישה הדוגמתית-דתית אשר חוששת מטעויות של המורים הגדולים זרה למהותה.
 
אני מאמין כי במאות השנים הקרובות, יותר ויותר תוכל האנתרופוסופיה להשפיע את טובה על האנושות. זה יקרה ככל שהאנתרופוסופים יחיו אותה פחות רק כמקור של ידע, ככל שהאנתרופוסופים ישתחררו מן הנטיה המוטבעת בכולנו לדוגמטיות, ככל שיתפתחו הכוחות היצירתיים האישיים וככל שיתגבר הדיאלוג עם זרמים אחרים והדיאלוג הפנימי היוצר עם האלוהות.
מחשבות הן בשביל האנתרופוסופיה
גביעים שנוצרו מאהבה
אליהן מובאת ישות האדם
מעולמות הרוח.
האור של האנושיות האמיתית
לבושה במחשבות אהבה
יאיר דרך האנתרופוסופיה.
ידיעה היא רק הצורה
שבה דרך האדם תווצר האפשרות
שהרוח ממרחבי העולם
תנבוט בלבבות אנוש.[6]
 
הערות:

[1][1][1] תאור של המהפכה ניתן למצוא בGA  187 הרצאה מה-1 לינואר 1919 .
[2] תאור של הדרך הרוזנקרויצרית בהשוואה לדרכים אחרות ניתן למצוא ב"שערי עולם הרוח" GA 95  הרצאה מה4 לספטמבר 1906.
[3] האזכור של השליחות העתידית של היהודים נמצא בספרו של Ludwig Thieben Das Rätsel des Judentums   עמ.254
[4] מתוך מטמורפוזות של חיי הנפש (GA58)  הרצאה מה28 לאוקטובר 1909 .
[5] פרקים מן הרשימות האקשיות (GA 11)  הקדמה
[6] מתוך התעוררות לקהילה  GA 257  הרצאה מה23 לינואר 1923